רבים חושבים כי הנס הגדול של חנוכה הוא שפך שמן הספיק לשמונה ימים, אבל ככל הנראה נס גדול יותר הוא שמתתיהו החשמונאי ובניו לא היו חרדים.

הרי לו היו הכהן ממודיעין חרדי, לא היה עולה על דעתו כלל, להכריז מרד נגד היוונים. קשה להאמין שמי שמשייך עצמו ליהדות הנאמנה היה מכריז מרד על האימפריה הגדולה ביותר בעולם. הרי אנחנו מכירים את האיסור החמור של להרגיז את הגויים וקל וחומר בן בנו של קל וחומר האיסור למרוד באומות העולם, שהיא אחת מ'שלוש השבועות' שהשביע הקב"ה את עם ישראל. בטח ובטח אחרי שהיה שומע את האדמו"רים מציגים אותו כמטורף שיש לו דין רודף על עם ישראל.

לו היה יהודה המכבי חרדי, והכריז בשוגג על מרד ביוונים, לא היה עולה על דעתו ועל דעת אחיו להתגייס ולאחוז בנשק! הרי ידוע לנו שרק לימוד התורה הקדושה הוא שמגן עלינו, וגיוס בחורים לצבא יהודי הוא בבחינת 'שעת השמד'. מן הסתם הלוחמים שהצטרפו אליו מהישוב השכן (מודיעין עילית) היו חבורה של חרד"קים שמשום מה חשבו שמותר להילחם בנשק את מלחמות ישראל.

שרשרת הניסים לא מסתיימת רק בכך. גם אחרי כיבוש ירושלים, עולה יהודה להר הבית נגד עמדת גדולי הרבנים והיהדות החרדית בכללה. שהרי המכבים היו טמאי מתים בעקבות המלחמה (עבירה גוררת עבירה), וזה לא מנע מהם להיכנס למקום המקדש ולהקים אותו מחדש (ה' ישמור), במקום לחכות למשיח שיעשה את העבודה במקומם – כפי שיהודי חרדי צריך להאמין.

וכמובן הדובדבן שבקצפת, הוא קביעתם של חכמי אותו דור כי יש להגיד שמונה ימים הלל בברכה על הנצחון במלחמה מול היוונים והקמתה מחדש של המלכות היהודית, וזאת למרות שאין נביא ומלכי החשמונאים היו משבט לוי שאינו ראוי למלוכה. אילו היו אז חרדים, היו כמובן מבטלים את אמירת ההלל ובטח את הברכה עליו כדין יום העצמאות.

ניסים קטנים יותר ניתן למנות בהתעלמותו של יהודה המכבי מאותם אנשי שמאל שצעקו עליו באיוולתם "אל תהפוך את הסכסוך במזרח התיכון לדתי", וגם מאלה שהתפללו יחד עם כמרים יוונים ומתיוונים ליד המזבח המנותץ במודיעין כאקט של 'אור במקום טרור'.

"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה." (משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פרק ג, הלכה א)