הסכם הפינוי בגבעת זאב אינו פשרה – הוא כניעה

שוב כופפה מערכת המשפט את המשפט והצדק, וצוותה להרוס בית כנסת בגלל טענה ערטילאית של ערבי שלא הביא ראיות לדבריו. שום בית משפט בעולם לא היה מתיחס לטענתו של טוען שלא הביא ראיה, אבל בבג"ץ הכל אפשרי. (כמובן, כל עוד הוא תואם את גחמותיהם של השופטים).

אז אומרים שבג"ץ לא ניצח בדורסנות. הלא הושגה פשרה הוגנת למדי לשביעות רצון כל הצדדים: בית הכנסת ייהרס. אבל לא יקראו לזה הריסה אלא העתקה.

פשרה הוגנת ומשביעה רצון, אבל עדיין לא ברור שבג"ץ יאשר אותה. בג"ץ לא מוכן להתפשר על קיום הפסקים שלו. ויש לו נימוקים משפטיים.

כל המלומדים יסבירו לנו שבג"ץ באמת לא אשם בפרשת בית הכנסת בגבעת זאב. לבג"ץ, כך מסבירים המלומדים המפולפלים, פשוט לא היתה ברירה. יועץ משפטי כלשהו של פיקוד כלשהו קבע בחוות דעתו איזה משהו שחייב את בג"ץ. וגם ליועץ הזה, כך מסבירים המומחים, לא היתה ברירה. פשוט הוא כפוף לחוות דעת של איזה משפטן כלשהו. וגם למשפטן הזה, מסבירים המשפטנים, לא היתה ברירה, הוא פשוט כבול לאיזה סטטוס שקבע איזה יועץ משפטי אחר. (שהוא בכלל היועץ המשפטי של הדרג המדיני, אז מה אתה בא בטענות אל המשפטן? הדרג המדיני אשם). וגם היועץ המשפטי הזה, מוגבל בגלל איזו טענה שפרקליט כלשהו טען בבית המשפט ואמר שזו עמדת המדינה.

כל המומחים האלה, וכל המשפטנים האלה, וכל הפרשנים האלה, וכל השופטים האלה, כולם למדו בפקולטה למשפטים להיות עורכי דין טובים. כלומר: להסביר הסברים מפולפלים ומלומדים מדוע הצד שהם מגנים עליו הוא הצודק. כל ההסברים האלה הם תרגום לשפה משפטים של הטענה אכלו לי שתו לי.

הבעיה היא שאנחנו יודעים בדיוק מי אכל ומי שתה. המדינה הזאת נשלטת ע"י משפטנים. מערכת משומנת של שופטים, יועצים משפטיים ופרקליטים מנהלת את המדינה. בסופו של דבר לא משנה מה בחר העם. המערכת תוציא מקרבה פסק דין המייצג את הדעות הפוליטיות הרווחות במערכת המשפט, מלווה בהסבר משפטי מפולפל של עו"ד ממולח. (עם מקהלת פרקליטים ופרשנים מכורכמים המסבירים לקהל בלשון חריפה למה נעשה כאן צדק). ואותה מערכת מתקדמת ליעדה. היא מקפידה ליצור תקדימים. בהתחלה להרוס קראוון, אח"כ גבעה, אח"כ בית, אח"כ בית כנסת, וכו'. לבשל את הצפרדע לאט לאט ובהדרגה.

בכל דיון משפטי אמורים להופיע נציגים של שני צדדים. אבל כאשר מתנהל דיון משפטי על מדיניות הממשלה – מערכת המשפט היא שתקבע מי ייצג את הממשלה ומה הוא יטען. אין לך ניגוד אינטרסים גדול מזה. אבל בעצם. למה ניגוד? הפרקליט הוא נציג של מערכת המשפט בלבד. וככזה הוא מייצג את המדינה מול מערכת המשפט.

כאשר מנכ"ל של חברה פרטית שוכר עו"ד לייעץ לו, עורך הדין הנ"ל מבין היטב שתפקידו הוא לגייס את כל מרצו וכישוריו כדי להסביר מדוע כל פעולה שהמנכ"ל חפץ לעשות היא חוקית. הוא יודע שאם הוא יאמר למנכ"ל שהוא לא יכול להגן על פעולותיו – המנכ"ל ימצא לו יועץ אחר. היחידים שלא יכולים לעשות כך הם משרדי הממשלה. שם, המערכת שמולה הם אמורים לעבוד היא הממונה על היועצים. והיועצים כבר מזמן שכחו שהם יועצים. הם כבר מזמן מדברים על כך שתפקידו של היועץ הוא לפקח על משרד הממשלה. לא רע שיש מפקח, אבל מי ייצג את האינטרסים של השר ושל הציבור שבחר בו? ואיך קרה שמערכת המשפט השתלטה על המדינה בלי שהעם התמרד?

כמו כל אמונה דתית, גם מערכת המשפט השתלטה על העם בזכות כהני דת המטיפים לקדושתו של האליל. אם מישהו מנסה להקטין את כחו של האליל, מיד קופץ נביא-הזעם ושואל: "אתה רוצה להחליש את כחה של מערכת המשפט??!!". וכל מי שרואה את כל סימני השאלה והקריאה האלה, מיד נבהל ומתחבא בפינה.

אז מה אפשר לעשות?

אם אף אחד לא יעשה כלום – כנראה כמו בכל דיקטטורה, בסוף העם יתמרד.

אבל לא חייבים להגיע עד שם. קואליציה חזקה שתחליט להחזיר את השלטון לידי העם, יכולה לשנות או לבטל את חוק יסוד השפיטה, לקבוע במפורש שאין מקום לשיקול דעתו של השופט. שאת דעותיו הפרטיות ישאיר בבית, ושעליו לציית ציות מלא למחוקק ולכוונתו. וכך ראוי במדינה דמוקרטית, שרק דעות שהתמודדו על הסכמת העם תבאנה לידי ביטוי. המחוקק מחוקק והשופט רק שופט. ("אבל זה מחליש את בית המשפט!" תזדעזע ציפי לבני. "נכון מאד, מצוין, זו בדיוק הכוונה", תענה הקואליציה). גם היועץ יֵדע שהוא רק יועץ ולא יותר. כלומר: אם תהיה קואליציה עם אומץ.

גם זה לא יהיה קל. היועצים המשפטיים נציגי מערכת המשפט, עינם פקוחה היום גם על החקיקה. הם עלולים למנוע גם את זה. ובכלל: צריך קואליציה שלמה עם אומץ. זה לא קל. אז יש אפשרות יותר פשוטה. כל מה שצריך זה ראש ממשלה אמיץ וחזק, שיבהיר שאם מערכת המשפט תתערב בעניינים מדיניים, הוא פשוט לא יתייחס לפסקים שלה. בפעם הראשונה והשניה כל מקהלת המומחים והפרשנים תזעק בקול מחריש אזניים (ולצעוק הם יודעים, זה מבהיל). אבל אח"כ יתרגלו. המערכת תלמד שאם היא חורגת מסמכותה – פסקיה הם חתיכות נייר ותו לא. לפתע יתברר שאין להם שום כח.

טוב, בשביל זה צריך ראש ממשלה חזק ואמיץ. זה לא ילך עם ראש ממשלה זקן, פחדן ועייף, שנכנע לכל לחץ קל. אבל רגע, זה הוא שקבע שבגיל 67 יוצאים לפנסיה. לא?