יש סוג של פחד שאין לו שם. זה לא פחד של סיוט, כי את ערה לגמרי. זה לא פחד מבשורה רעה, כי תודה לאל "הבשורה" לא הגיעה. זה הפחד שחי בחלל הריק שבין הודעת ווטסאפ אחת לזו שאחריה. בין ה"נראה לאחרונה" לרגע שהמסך מתעורר שוב לחיים.
הבן שלי משרת בלבנון, והרחפנים של חיזבאללה מרחפים מעליו.
אני יודעת את זה כי זו העבודה שלי. כעיתונאית, אני במעקב מתמיד ושישה ימים בשבוע אחרי אירועי ביטחון, מנתחת התפתחויות ומעבדת מידע ראשוני שרוב ההורים לחיילים בישראל מוגנים ממנו בחסד. אני יודעת עד כמה "רחפני FPV” מסוכנים. אני מבינה מיד את משמעות הדיווח החדשותי היבש "חייל צה"ל נפצע קשה" בשפה הקלינית של הודעות צה"ל. אני יודעת לקרוא בין השורות. בעיני זו אינה פריבילגיה של העבודה, זו שריטה מסוג אחר.
פיתחתי לעצמי שיטה, כמו חיילים שמפתחים נהלי קרב וכמו עובדים הזקוקים למערכת שעות מסודרת כשהכאוס הוא החלופה היחידה. אני בודקת בווטסאפ את ה"נראה לאחרונה" שלו. לא כל שעה אלא לעיתים תכופות יותר. כבר למדתי את הקצב שלו, מתי הוא מחובר לטלפון, מתי הוא מתנתק בגלל משימה בשטח, מתי השתיקה מבצעית ומתי הוא פשוט ישן. הפכתי מומחית בפענוח השתיקות הדיגיטליות של החייל שלי.
פעם אחת, ברגע של ייאוש שאינני מתביישת בו אך לא אעמיד פנים שהיה שעתי הטובה בדקתי את ה"נראה לאחרונה" של המפקד שלו בווטסאפ. לא שלו, של המפקד שלו.כי אם המפקד היה מחובר, אולי זה סימן מרגיע שגבול הצפון שקט לזמן מסוים. שכולם בסדר. אולי אפשר לנשום לרווחה עוד כמה דקות.
כאלה אנחנו, אימהות של חיילים. הפכנו מכורח המציאות לאנליסטיות מודיעין מהסוג הנואש ביותר, שמרכיבות תמונת ביטחון אישית מרסיסי מידע שלא מחדש לנו דבר.
כשהגיעה ההודעה המרה על חברו של בני, לא ביקשתי פרטים.
מישהו מהיחידה שלו. מתקפת רחפן נפץ קטלני. חייל אחד נהרג. חברו, נפצע קשה. "משנה חיים," אמרו.
מאז אני יושבת עם המילים האלה. משנה חיים. אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר ולא שאלתי, כי יש מידע שברגע שמקבלים אותו, לא ניתן להניח אותו בחזרה. הוא מוצא לו מקום קבוע בתוכך. הבן שלי הכיר את הילד הזה. שירת לצדו. אכל לצדו. היה אתו באותו נוף ובאותו שטח בו רחפני נפץ עוברים כעת באוויר ומחפשים את הקרבן הבא.
אין מילים טובות לתאר את התחושות הקשות האלה. ואני יודעת, כי חיפשתי אותן כמו שאני מחפשת כל דבר ביסודיות, במקצועיות ולצערי גם בייאוש. הן פשוט לא קיימות.
אני בודקת את ערוצי הטלגרם של חיזבאללה כשאני שומעת על "אירוע ביטחוני". אני מודעת לכך שזו אינה התנהגות רציונלית. אני יודעת שכלום ממה שאקרא בערוצי השנאה האלה לא יעזור לי, כי המידע מסונן דרך עדשת אנשים שרוצים ברעת בני. שזו בעיקר תעמולה , ובמקרה הגרוע סוג של עינוי עצמי שאני מטילה על עצמי בתירוץ "להישאר מעודכנת”.
אבל אני עושה את זה בכל זאת, כי חוסר הידיעה מרגיש גרוע יותר. פחד אינו רגש סביר ולכן אינו מגיב לטיעונים סבירים.
לבני אני אומרת וכותבת: "אני אוהבת אותך. אנחנו מתגעגעים. תשמור על עצמך ותיזהר.” לפעמים, כשאני לא יכולה לשלוט בזה אני כותבת: "הכל בסדר?”. למרות שזה מרגיש לי יותר מדי לבקש ממנו מידע מפורט ולשפוך את הלב, כי אני יודעת שהמעמסה על כתפיו כבדה גם בלי לשאת את הפחד של אמא. אז לרוב אני שולחת לו במקום זה פסוק מתהילים. בדרך כלל מה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב בשעות הקטנות של הלילה, זה שהפך למעין פעימת לב:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.
אני שולחת את הפסוק הזה כי זו האמת הגדולה ביותר שיש לי לומר. אני שולחת אותו כי זו תפילה גדולה בתחפושת של משפט קטן. אני שולחת לו פסוק מתהילים כי אני צריכה שידע ויבין שמשהו שומר עליו במקומות שאיני יכולה להגיע אליהם, ברגעים שאני לא יכולה לראות ובשברירי השנייה שלעולם לא יופיעו באף חותמת זמן של ווטסאפ.
לבעלי אני לא אומרת כלום. כי אין מה טוב לומר, והוא יודע את הכל ממה שהייתי אומרת ממילא. הוא מפחד יותר ממני, אבל מתמודד עם זה אחרת. אנחנו מתמודדים עם זה ביחד וכל אחד לחוד, בצפייה המשותפת לידיעה פשוטה ומשמחת מעבר לגבול ולפעמים הדבר הכי כנה ששני אנשים יכולים לעשות הוא פשוט לא לדבר.
לחברות שלי אני אומרת: תתפללו בבקשה. זה מספיק והן מבינות.
ולעצמי, ברגעים השקטים ביותר אני אומרת: לאלוקים יש תוכנית. אני אומרת את זה ומדמיינת לעצמי את האוחזים בחבל בחושך, לא כי הם רואים לאן הוא מוביל, אלא כי אין מצב לשחרר אותו.
בבקשה, אני מוסיפה, שהתוכנית הגדולה של אלוקים תכלול הגנה על הבן שלי.
אני לא יודעת אם אני מתפללת או מתמקחת, ולדעתי ההבדל פחות חשוב ממה שהרבנים יציעו.
בשורה התחתונה אני חושבת שהקדוש ברוך הוא הבוחן כליות ולב מבין לליבה של אמא המבדילה בין התאולוגיה של בוקר שקט לבין התיאולוגיה של אם שבדקה את ה"נראה לאחרונה" של מפקד צבאי בשתיים לפנות בוקר, כי לא הייתה לה דרך אחרת לעבור את הלילה בשלום.
תגובות