במדרש ילקוט שמעוני מתואר מעמד הר סיני כרגע ייחודי שבו כל עם ישראל ניצב יחד, ללא הבחנות של גיל, מגדר, מעמד או השכלה. זהו רגע שבו כל אחד ואחת עומדים שווים, וכל אחד מקבל את התורה לפי יכולתו, לפי עולמו הפנימי ולפי הדרך שבה הוא מסוגל לשמוע.
“וכל העם רואים את הקולות”. הפסוק הזה עמד בבסיס אחד המדרשים היפים: “נראה להם הקדוש ברוך הוא כאיקונין זו שמראה פנים לכל צד. אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולן”. קולות רבים, מבטים שונים, ואף אחד לא נותר בלי מבט שמכוון אליו. הריבוי אינו מפרק את המעמד, אלא הוא זה שמכונן אותו.
מכאן, זה לא רק תיאור של מה שהיה, אלא גם הזמנה לחשוב על מה שאנחנו בונים היום.
בשנים האחרונות נדמה כי החברה הישראלית עוברת תהליך של התכנסות פנימה. קבוצות שונות בוחרות יותר ויותר להגדיר את עצמן דרך גבולות ברורים ולהתרחק מן המרחב המשותף. תשומת הלב הציבורית מופנית לא פעם כלפי החברה החרדית, אך מבט רחב יותר מגלה שהתופעה אינה ייחודית למגזר אחד. גם בחברה החילונית וגם בציונות הדתית ניתן לזהות מגמות של הסתגרות יחסית, של שיח פנימי ההולך ומתחזק על חשבון המפגש עם האחר.
כאשר המרחבים המשותפים הולכים ומצטמצמים, לא רק הדיאלוג נפגע. כל קבוצה מאבדת גם את מה שרק המפגש עם האחר יכול להעניק לה: מבט חיצוני, אפשרות לבחון את עצמה מחדש וערך שנוצר דווקא מתוך השוני.
המסורתיות מפסידה
בהקשר הזה, הזהות שמפסידה מכך יותר מכול היא המסורתיות, קהילה שאני גאה להימנות עליה. המסורתיות, מטבעה, איננה זהות סגורה. היא נעה בין עולמות, שואבת ממקורות שונים ומחברת בין עבר להווה, בין קודש לחול, בין קהילה לפרט. כל מהותה היא היכולת להחזיק מורכבות ולשמש גשר.
אך גשר אינו יכול להתקיים ללא מפגש חי עם זהויות אחרות, ללא נוכחות של שונות. לכן, כאשר המסורתיות מתכנסת בתוך מעגל הומוגני, גם אם מתוך רצון לחיזוק זהות, היא מאבדת בהדרגה את אחד ממקורות הכוח המרכזיים שלה.
ניתן לראות כיצד גם כאן, כמו בקהילות אחרות, מתפתחות התארגנויות, מסגרות ופורומים שמבקשים לבסס זהות, אך לא פעם עושים זאת בתוך מעגלים דומים, המדברים בעיקר עם עצמם. כך, מבלי לשים לב, גם זהות שנולדה מתוך מפגש עלולה להיסגר בתוך עצמה.
לא במקרה גם לאחר עשרות שנים של נוכחות חיה ומשמעותית במרחב הישראלי, עדיין נשאלת שוב ושוב השאלה “מהי מסורתיות?”. עצם הצורך המתמשך להגדיר ולהסביר מעיד עד כמה הזהות הזו נדחפת אל תוך מסגרות של ניסוח והצדקה, במקום להתקיים בפשטות כחלק חי של המציאות.
כאשר זהות עסוקה בעיקר בהגדרה ובהגנה על עצמה, היא נוטה להיסגר ולהפנות את המבט פנימה. בתוך תנועה כזו פוחת גם המרחב לבחינה מחודשת. כך, ההסתגרות אינה מגינה רק על המסורת, אלא גם משמרת דפוסים קיימים, לעיתים אף מזיקים.
לחזור למודל של הר סיני
המודל החלופי כבר קיים עבורנו: אותו רגע מכונן של מעמד הר סיני. לא הייתה בו אחידות, אלא שותפות. כולם עמדו יחד, וכל אחד שמע באופן אחר, מזווית אחרת, לפי עולמו. כל קול היה חלק מהשלם, וכל אחד היה נחוץ כדי שהפסיפס יהיה מלא.
ומתוך כך נגזרת גם המשמעות להווה: כאשר אדם מרגיש שייך באמת, לא רק לקבוצה הדומה לו, אלא למרחב שמכיר בערך הייחודי שלו, נפתחות בפניו אפשרויות חדשות. לעומת זאת, כאשר תחושת השייכות נשחקת, גם האדם מתכווץ. האיקונין מהמדרש מראה פנים לכל צד, אך היא עושה זאת רק כאשר יש מי שמביט מכיוונים שונים.
בחג שבו אנו מציינים את אותם קולות רבים שנשמעו בהר סיני, אולי יש כאן תזכורת פשוטה: לא נדרש מאיתנו להיות זהים כדי לעמוד יחד, אך כן נדרש מאיתנו להישאר במפגש.
==
יעל נכון-הראל היא מנכ"לית קרן פוזן ויו"ר הוועד המנהל של בינה
תגובות