מאז 7 באוקטובר אנו שומעים שוב ושוב את אותו משפט: ״אחרי השואה, אנשים לא דיברו על טראומה. הם התחתנו, הביאו ילדים ושיקמו את החיים שלהם. למה היום זה לא קורה?״
זה נאמר לרוב מתוך כוונה טובה. לפעמים מתוך תסכול, ולעיתים גם מתוך שיפוטיות. ובכל פעם המשפט הזה יוצר אי נוחות. כי יש בו חלק נכון וחלק חסר מאוד.
כן, הם שיקמו. הם הקימו משפחות, בנו עסקים, יצרו מדינה מתוך חורבן כמעט מוחלט. אבל השאלה האמיתית היא לא רק מה הם בנו אלא מה הם נשאו איתם תוך כדי הבנייה הזו.
הפחד התמידי עדיין היה שם
במשך שנים סיפרנו לעצמנו סיפור פשוט: הם היו חזקים, הם המשיכו הלאה. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
במשפחה שלי, כמו אצל רבים אחרים, הסיפור הזה נוכח מאוד. סבא וסבתא שלי הגיעו מיוון, מצרפת, מגרמניה ומהונגריה. כל אחד מהם נשא סיפור אחר של הישרדות. הם איבדו כמעט הכול ובכל זאת שיקמו חיים.
הם יצרו יציבות. הם המשיכו קדימה. נולדו ילדים, נכדים ונינים. לעיתים הם כינו אותנו ״הנקמה שלי בהיטלר״.
אבל לצד השיקום עברו גם דברים אחרים. פחדים. דריכות. תחושת איום מתמשך. פחד להיפרד כאילו זו עלולה להיות הפעם האחרונה. תחושה שהביטחון תמיד זמני. דחף מתמיד להיות מוכן לזוז.
אלה דברים שקשה יותר לראות וקשה יותר למדוד.
רבים תפקדו, אך תפקוד אינו בהכרח רווחה נפשית
מחקרים רחבי היקף על ניצולי שואה מראים כי גם עשרות שנים אחרי, שיעורים גבוהים יותר של חרדה, דיכאון ותסמיני פוסט טראומה נותרו נוכחים בהשוואה לאוכלוסיות שלא נחשפו לטראומה קיצונית (Barel et al., 2010; Yehuda et al., 2015). לא מדובר רק בזיכרון אלא בהשפעה מתמשכת על הנפש ולעיתים גם על הגוף.
כלומר, רבים תפקדו, אך תפקוד אינו בהכרח רווחה נפשית.
חלק מרכזי נוסף בסיפור הוא ההקשר ההיסטורי. במשך עשורים לא הייתה בכלל שפה מקצועית לטראומה כפי שאנו מכירים אותה היום. המונח PTSD נכנס ל-DSM רק בשנת 1980, בעיקר בעקבות ניסיון קליני עם ותיקי מלחמה.
לפני כן אנשים תוארו כמדוכאים, נסערים או נוסטלגיים. גם כאשר היה ברור שמשהו עמוק פוגע בהם לא תמיד הייתה מסגרת שהצליחה לקשר בין הסימפטומים לבין האירועים שעברו.
במילים אחרות, אנשים חיו עם כאב שלא היה לו שם. וכשאין שם קשה להבין, להסביר ובוודאי שקשה לטפל.
ההכרה בטראומה שינתה את המציאות הזו. היום אנחנו יודעים לזהות דפוסים של פוסט טראומה, להבין את השפעתה ארוכת הטווח, ולראות כיצד היא משפיעה על שינה, מערכות יחסים, בריאות גופנית ולעיתים אף עוברת בין דורות.
אנחנו גם מבינים דבר חשוב נוסף: חוסן וכאב אינם הפכים. אדם יכול לבנות חיים שלמים ועדיין לשאת פחד פנימי עמוק. הוא יכול לתפקד, לעבוד, לגדל משפחה ועדיין לחיות עם חרדה.
לכן כאשר אנחנו אומרים ״הם היו בסדר״, ייתכן שאנחנו מתארים את מה שראינו מבחוץ ולא את מה שהתרחש מבפנים.
ראינו את השיקום. את המשפחות. את ההמשכיות. אבל לא תמיד ראינו את הסיוטים, את השתיקה או את המאמץ המתמיד להחזיק יציבות פנימית.
כאן גם נמצא ההבדל בין העבר להווה.
כיום, אנחנו יודעים לזהות סימנים מוקדמים
אחרי 7 באוקטובר אנחנו כבר במקום אחר. יש לנו ידע קליני, שפה מקצועית וכלים שלא היו קיימים אז. אנחנו יודעים שטראומה יכולה לחלוף אבל גם יכולה להישאר. אנחנו יודעים לזהות סימנים מוקדמים. ואנחנו יודעים שהתערבות נכונה יכולה לשנות מסלול חיים.
זו לא הבטחה לריפוי מלא, אבל זו יכולת שלא הייתה לדורות קודמים.
לכן השאלה אינה רק למה אנשים לא ממשיכים הלאה אלא מה אנחנו עושים עכשיו כשאנחנו כבר יודעים יותר.
יום השואה הוא יום של זיכרון אבל גם של השוואות בלתי נמנעות. אנחנו מביטים לאחור על דור שחי בתוך חורבן בלתי נתפס ומנסים להבין מה הוא אומר לנו על ההווה.
אולי אחד הלקחים המרכזיים הוא זה: הם עשו דבר כמעט בלתי אפשרי. הם שיקמו חיים מתוך אפלה מוחלטת, בלי שפה, בלי הכרה ובלי מערכות תמיכה מודרניות.
אבל העובדה שהם הצליחו לשרוד ולבנות אינה אומרת שלא נשאו כאב.
והשאלה שלנו היום איננה רק איך ממשיכים לחיות אלא איך מאפשרים גם להחלים.
יש לנו היום יותר ידע, יותר הבנה ויותר כלים. וזה משנה את האחריות שלנו. לא רק לאפשר לאנשים לתפקד. אלא לאפשר להם באמת להשתקם. כדי שהדור הבא לא יירש רק חוסן אלא גם אפשרות לריפוי.
==
גילה טולוב היא מנכ"לית שותפה ומייסדת בקולקטיב עיקר.
תגובות