אלו הסיפורים של ששת משיאי משואות הזיכרון בטקס יום השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו. נבחרו ששת משיאי המשואות בעצרת הממלכתית לפתיחת אירועי יום הזיכרון ביד ושם בירושלים.

השנה, תעסוק העצרת בנושא "המשפחה היהודית בשואה", ולפי כללי הטקס, בעצרת יישאו דברים נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו.

יו"ר מועצת יד ושם, שורד השואה הרב ישראל מאיר לאו ידליק את אבוקת הזיכרון.

השנה תנחה העצרת מירי מיכאלי וישירו בה רוני דלומי והראל סקעת. פרק תהילים יאמר הרב הראשי האשכנזי - הרב קלמן בר ואת הקדיש יאמר הרב הראשי הספרדי - הרב דוד יוסף.

את תפילת אל מלא רחמים, יאמר שורד השואה מנחם נאמן, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס.

משיאי המשואות

סעדיה בהט, 98

סעדיה בהטצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

במחנות אסטוניה שרד סעדיה סלקציות תכופות. הוא היה מגלף מקלות הליכה לגרמנים וזכה תמורתם ללחם. למזלו הועבר באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הוכנס לצריף הילדים. כל הילדים, למעט שבעה ביניהם סעדיה, נשלחו להשמדה.

סעדיה נלקח למספנת צוללות ועבד בתור רתך, בתנאי מחנק. כשהתקרבה החזית ממזרח הוצעדו העובדים בצעדת מוות מערבה. במהלך הצעדה חלה בטיפוס ואחד הצועדים דיווח לנאצים על כך. במקום לירות בו, הנאצים הותירו אותו עם שני אנשים נוספים בצריפון מבודד. באחד הימים שמעו אש מקלעים והיו בטוחים שרוצחים אנשים בחוץ. ארבעה ימים לאחר מכן נפרצה דלת הצריף וראו חייל סובייטי - אז הבינו כי הם חופשיים.

סעדיה אושפז בבית חולים צבאי סובייטי ולאחר מכן בבית יתומים יהודי בצרפת. בפברואר 1946 הגיע לארץ־ישראל עם עליית הנוער ווהתגייס להגנה. הוא התנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב.

בסוף מלחמת העצמאות שהה סעדיה במשך שנה בתל גזר ולאחר מכן למד הנדסת מכונות בטכניון. ב־1956 החל לעבוד ברפא"ל,שם עבד 37 שנים וזכה בפרס ביטחון ישראל ובפרסים נוספים. לאחר פרישתו פצח בקריירה שניה בתור פַּסָל אמן וזכה לפרסים בארץ ובחו"ל.

לסעדיה ולרעייתו דית נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.

מיכאל סידקו, 90

מיכאל סידקוצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

מיכאל סידקו נולד ב־1936 בקייב שבאוקראינה, השני מארבעה ילדים. אביו פיוטר היה אוקראיני לא־יהודי ובעלה השני של אמו, ברטה לבית רוכלינה. מיכאל אהב לבלות עם אחיו הבכור גרישה.

לאחר פלישת גרמניה לברה"מ ביוני 1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת כדי להתפנות למזרח. מיכאל עלה לרכבת עם אמו ואחיו. לפתע נזכר האח גרישה ששכח לפתוח את כלוב היונים שלו ורץ הביתה לשחרר את היונים כדי שלא ימותו, למרות מחאות אימו. האם והילדים ירדו מהרכבת בעקבותיו והרכבת נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר, לא ידע שהמשפחה ירדה ונסע עם הרכבת. כל חפציהם נשארו בקרון, חוץ ממכונת התפירה של האם. המשפחה שבה לביתה, אך השכנים כבר בזזו את הבית. האם פירנסה את הילדים בתור תופרת.

ב־28 בספטמבר 1941 הצטוו יהודי קייב להגיע למקום ריכוז ביום למחרת. בדרך, שכנעו שכנים את המשפחה שלא להמשיך, בטענה שאב המשפחה אוקראיני. אך שומרת הבניין הלשינה עליהם, והם נעצרו ונלקחו לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם שהיה בן חצי שנה והיו עדים לרציחתם.

גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש אחר מחסה. גרישה דאג לאחיו הקטן לאוכל ולבגדים. כשהגיעו לבית דודתם, בעלה הזעיק שוטרים. דודתם הזהירה אותם, נתנה להם אוכל והם ברחו.

לאחר מכן הסתתרו האחים במרתף בניין בו גרו בעבר. במרתף שהו גם סופיה קריבורוט־בקלנובה ובתה גלינה, מקומיות שאינן יהודיות. סופיה הייתה מורה בבית הספר בו למד גרישה וידעה שהשניים יהודים. בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקור הציגה סופיה את מיכאל וגרישה כבניה. ב־2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב לבית ומצא את בניו.

מיכאל שירת בצבא האדום ועבד בתור מהנדס. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000.

למיכאל ולאשתו ולנטינה ז"ל בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.

מרים (דייזי) בר לב, 90

מרים בר לבצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

מרים (דייזי) בר לב נולדה ב־1936 בתל אביב. אמה הרטה יונס הייתה חברה בתנועה היהודית בלאו־וייס ("כחול־לבן") בגרמניה ועלתה לארץ בתור חלוצה. אביה יוהן־זיגפריד ון קליף היה סוחר מהולנד שהגיע לארץ בעקבות עבודתו. בעת המאורעות בארץ־ישראל עברה המשפחה לגור באמסטרדם.

במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. באביב 1942 חייבו הגרמנים את היהודים לענוד טלאי צהוב. דייזי בת השש ענדה אותו בגאווה כדי להידמות למבוגרים. יום אחד חזרה הביתה מבית הספר ובדרך ראתה חיילים גרמנים מעלים בני אדם למשאית כך התוודעה לגירוש היהודים.

חיילים גרמנים הגיעו לבית המשפחה כמה פעמים.בני המשפחה התחבאו במקלחת ואצל השכנים, אך לבסוף נתפסו. הם נלקחו לתיאטרון בעיר, ומשם גורשו למחנה וסטרבורק.

אחרי חצי שנה נשלחו בני המשפחה לברגן־בלזן. דייזי ואמה הופרדו מהאב. האם עבדה בפירוק נעליים לניצול חומרי גלם, והאב שחפר תעלות ביוב חלה ומת. דייזי ואמה עמדו שעות רבות במסדרים בקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים רבים התמוטטו לנגד עיניהן.

אחרי שנתיים הוצאו דייזי ואמה מברגן־בלזן, הוצעדו דרך יער ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים. במהלך הנסיעה הממושכת חלו בטיפוס.

באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום סמוך לעיירה טרֵבּיץ שבגרמניה. כששבו השתיים לאמסטרדם החזירו להן שכניהם כמה מחפציהם: אלבומי תמונות וכלי כסף שהופקדו בידיהם למשמורת כשהמשפחה נשלחה לווסטרבורק.

דייזי ואמה עלו לארץ ב־1946. דייזי השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. היא למדה סיעוד ובצבא הייתה מדריכה ומ"כית. היא עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות.

למרים ולצבי ז"ל שלושה בנים ושבעה נכדים.

משה הררי, 92

משה הרריצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

משה הררי נולד ב־1934 בשם מונק גרינברג בכפר פפרוטניה שבפולין, ולו אחות קטנה, חנה (חנקה). משפחתו הייתה המשפחה היהודייה היחידה בכפר, והתגוררה באחוזה עם גורן, רפת ועצי פרי. משה למד עברית אצל רב, ומורה פרטית לימדה אותו חשבון ופולנית.

בסוף 1941 הועברה המשפחה לגטו מורדי. אביו נהג להסתנן אל מחוץ לגטו, לעבוד אצל איכרים ולהביא אוכל למשפחתו.

באוגוסט 1942 ריכזו חיילים גרמנים ושומרים פולנים את היהודים בכיכר השוק לקראת גירושם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם נדדו והסתתרו במגוון מקומות. כעבור כחצי שנה הגיעו אל האיכר הפולני ליפינסקי בכפר ווז'י והוסתרו תמורת תשלום בעליית גג של אסם ובבור קטן מתחת לרצפת הגורן. בת האיכר דאגה להם למזון ושתיה. באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור והמשפחה שבה לביתה. משה החל ללמוד בבית ספר פולני וסבל מאנטישמיות. אביו נעלם וכנראה נרצח. פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ. האם נפצעה אנושות מהרימונים. כמו כן ירו על משה, אך הוא ניצל.

משה השיג עגלון שהסיע אותם לשדליץ, שם האם אושפזה בבית חולים ומשה ואחותו הושמו תחת חסות הוועד היהודי. כשהאם החלימה השלושה התאחדו, שבו למורדי, וגרו אצל מכרים יהודים. לילה אחד פרצו פורעים פולנים לבית ורצחו כעשרה יהודים. משה שמע את היריות ונכנס ברגע האחרון עם אמו ואחותו למסתור תחת הרצפה.

השלושה עברו למחנה עקורים בקאסל שבגרמניה, וב־1947 הגיעו לארץ־ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית עשרות שנים. ב־1997 נסע משה עם משפחתו לפולין. הוא הגיע לווז'י בתקווה לפגוש את בני משפחת ליפינסקי, מציליהם, ולצערו גילה שהלכו לעולמם.

למשה ולזהבה ז"ל שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינוות.

אילנה פלח, 89

אילנה פלחצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

אילנה־לינה פלח נולדה ב־1937 בבנגזי שבלוב למשפחה מסורתית, הרביעית מחמישה ילדים. אביה שמעון סעדון היה חייט ואמה מסעודה הייתה תופרת גלביות. המשפחה המורחבת חייתה ביחסים טובים עם השכנים המוסלמים.

בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי, והמשפחה הסתתרה עם יהודים רבים במקלט מתחת לכיכר גדולה במרכז העיר. רבים מבני המשפחה נהרגו בהפצצות.

השלטון האיטלקי עצר בעלי נתינות בריטית, על כן אב המשפחה נאלץ לברוח למצרים. המשפחה עברה לכפר כואפיה, שם סבלה מרעב. ב־1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה ליעד לא ידוע בתנאים קשים מאוד. בדרך, אחותה של אילנה - יולנדה, מתה ונקברה לצד הדרך. כעבור חמישה ימים הגיעה המשאית למחנה הריכוז ג'אדו.

במחנה ריכזו חיילים איטלקים את כל המשפחות יחד בצריף גדול. המקום שרץ כינים ופשפשים, המזון היה מועט, מעופש ונגוע בתולעים, ורבים מתו מרעב וממחלות. אילנה הייתה מטפסת על הגדר, נותנת צמיד או טבעת לבדואים שהיו מגיעים לגדר ומקבלת תמורתם מזון. באחד הימים ראה אותה חייל גרמני ושבר את רגלה בבעיטה, מה שהוביל גם לזיהום. במחנה פרצה מגפת טיפוס, ממנה מתה אחותה של אילנה, אלגרה.

בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי שם התאחדה עם האב. על בית המשפחה השתלטו מוסלמים. האב שב לעבוד בתור חייט, אך עד מהרה פרצו פרעות במהלכן נבזזו חנויות ונשרפו בתי יהודים, ובכללם בית הכנסת. בעקבות הפרעות ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי. ב־1949 עלתה המשפחה לישראל. מגיל צעיר סייעה אילנה בפרנסת המשפחה ולימים פתחה מספרה. היא אשת עדות ומספרת לקהלים רבים על שואת יהודי לוב.

לאילנה ולקלמנט ז"ל חמישה ילדים, 11 נכדים ו־12 נינים.

אביגדור נוימן, 95

אביגדור נוימןצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

אביגדור נוימן נולד ב־1931 בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה (היום באוקראינה), הרביעי משבעה אחים ואחיות. אביגדור למד בבית ספר ממלכתי ובחדר. בשנת 1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ואביו סייע בזיוף תעודות אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות.

במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ובפסח גירשו שוטרים את בני המשפחה מביתם. האב נעצר, נחקר ועונה. אביגדור, אמו, אחיו ואחיותיו הועברו לגטו ולאחר שבועות אחדים פגשו שוב את האב, מגולח וחבול. 

באחד הימים נאמר להם להצטייד לנסיעה, ואביגדור הופקד על סל מזון. הוא ראה שוטר מכה את אימו והסל נשמט מידיו. שנים לאחר מכן חש ייסורי מצפון על כך שבגללו לא היה למשפחה מספיק אוכל ברכבת. המשפחה נדחסה לקרון בקר שהכיל כתשעים איש ולבסוף הרכבת הגיעה לבירקנאו. אחד האסירים היהודים הפריד את אביגדור מאמו והעביר אותו לטור הגברים.

אביגדור אמר שהוא מכונאי בן 15 ועבר את הסלקציה. למחרת נאמר לו שאמו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואחיו ששרדו, נספו במחנות אחרים. אביגדור עבד וסבל רעב ואלימות. הוא שובץ ביחידת האשפה והקל את רעבונו באכילת שאריות שמצא במקום. באחד הימים גילה את אחותו הגדולה מעבר לגדר.

בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה מאוטהאוזן ומשם לגונסקירכן, שם שוחרר בידי צבא ארצות הברית.

אביגדור שב לביתו, שם פגש את אחותו הגדולה. הם הגיעו לבודפשט, שם הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא. האחים הפליגו באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", שנעצרה על ידי הבריטים ונכלאו במחנה מעצר בקפריסין; משם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, שבה נפצע.

בשנות התשעים החל אביגדור לספר על קורותיו בשואה. כיום לוקח חלק בפרויקט מפגשים עם שורדי טבח 7 באוקטובר 2023.

לאביגדור ולרבקה יש בן ובת, שבעה נכדים, 45 נינים וחימש.

נושאת דבר השורדים: חביבה בורסט, 96

חביבה בורסטצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

חביבה בורסט נולדה בשנת 1930 בשם לובה־חיה הוכלרר בוויסלוויצה שבפולין למשפחה בת שש נפשות. הבית היה מסורתי, דובר יידיש, והילדים למדו בבית ספר לצד פולנים.

עם פלישת גרמניה הנאצית, אימה ושלושת אחיה עברו למסתור, אך עקבותיהם נעלמו. חביבה נשארה עם אביה באזור העיירה בה גדלה, כשהודות למראה הפולני שלה ושליטתה בשפה היה קשה מאוד להוכיח שהיא יהודיה.

חביבה התחבאה עם אביה בבור ביער עד שהוא הצטרף לפרטיזנים והחביא אותה אצל נוצרים תמורת תשלום. בכל פעם שגברה הסכנה, העביר אותה לבית מסתור אחר. במסתור האחרון התחבאה מאחורי ארון שהוצמד לפינת החדר ועשתה את צרכיה במעיל. בלילות הייתה יוצאת לנשום ולחלץ איברים.

בפעם האחרונה שראתה את אביה, התקשתה להיפרד, אך הוא חיבק אותה והלך. חביבה לא הבינה מדוע אביה נוטש אותה, אך לימים הבינה שבהחלטתו זו הציל אביה את חייה. הוא נרצח ביערות זמן קצר לאחר מכן.

הכסף ששילם האב לנוצרים עבור המסתור- אזל. חביבה חששה שתוסגר, על כן ברחה ושוטטה לבדה ביערות פולין. בלילות הייתה מתגנבת לאורוות ורפתות, ישנה בין חולדות ועכברים והתהלכה בכפרים בחיפוש אוכל. אדם שפגשה בדרך, עצר ותיחקר אותה, ולבסוף נאלצה להודות שהיא יהודייה. היא סברה שירצח אותה או יסגיר אותה לנאצים, אך הוא הביא אותה לביתו, שם חיה עם משפחתו וטיפלה במשק הבית.

בתום המלחמה הגיעו יהודים לכפר והעבירו את חביבה למשפחה אומנת יהודייה. היא שמעה על ארגון שאוסף ילדים יהודים ששרדו במלחמה ומעלה אותם לארץ. כך הגיעה לבית הילדים בסלבינו שבאיטליה וב־1947 עלתה על סיפונה של אוניית המעפילים חיים ארלוזורוב. הבריטים גירשו אותה למחנה מעצר בקפריסין ומשם עלתה לארץ.

חביבה התגייסה לנח"ל והייתה ממקימי קיבוץ צאלים.

לחביבה ולאריה ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו־15 נינים.

נושא תפילת אל מלא רחמים: מנחם נאמן, 88

מנחם נאמןצילום: יד ושם/חורחה נובומינסקי

מנחם נאמן נולד ב־1938 בבריאזה וגדל בקימפולונג מולדובנסק שברומניה, בן זקונים לפרידה ולמשה נוימן, ולו שני אחים ושתי אחיות. אחיו הבכור יעקב נשלח בגיל 12 לסבתם בהונגריה ונרצח איתה באושוויץ ב־1944.

בסוף 1941 גורשה המשפחה ברכבת בקר לעיירה אטאקי שברומניה (היום אוטץ' שבמולדובה), עם רכוש מועט אותו החליפה תמורת מזון. המשפחה הושטה במעבורת אל מעבר לנהר דנייסטר והוכנסה לגטו שרגורוד (היום שרהורוד שבאוקראינה).

בגטו התגוררה המשפחה בחדר ובשלב מאוחר יותר עברה לצריפים, שם גרו עשרים איש בחדר. בגטו שררו רעב, קור ופחד מוות. המשפחה נאבקה במחלת הטיפוס, שנפוצה בגלל הכינים, והיה חשש כי איש לא ישרוד. הזיכרון של מנחם מהמקום הן הגוויות הרבות שהוציאו מהצריפים, בעזרת עגלה לקבורה.

האב היה יוצא לעבודות כפייה מדי יום והאחים הגדולים יצאו לבקש קליפות תפוחי אדמה מאיכרים. בכל חג התכנסו היהודים והתפללו. בפסח ניסו שלא לאכול לחם אלא רק תפוחי אדמה.

באביב 1944 שוחררו מנחם ומשפחתו בידי הצבא האדום. הם שבו למוגילב, ומנחם היה שר באירועים כדי לסייע לפרנסת המשפחה. ב־1949 עלתה המשפחה לישראל.

מנחם היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מרצה לדיני משפחה באוניברסיטת חיפה ויו"ר הוועדה הממנה (האספה הכללית) של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה.

למנחם ולציפורה ארבעה ילדים, 22 נכדים ו־45 נינים.