למה דתיים כל כך אוהבים משחקי מילים?

לפני שנים רבות כששאלו תלמידים מה הם הכי אוהבים בבית-ספר, רובם ענו: "את ההפסקות".

בשנים האחרונות וגם בימינו, כשמכורח המציאות המורכבת של חיינו בה יש בקושי הפסקות למבוגרים ממלחמות או משברים בריאותיים ואחרים שארצנו הקטנטונת והיפה מעורבת בהן, התלמידים נמצאים למעשה רוב הזמן בהפסקה ארוכה מדי מהלימודים ויש להם הרבה זמן לשחק, ולא בחצר אלא במרחבים הווירטואליים הממכרים המאיימים להפוך את המוח לפירה.

המשחקים של פעם היו פחות עם העיניים ויותר עם כל הגוף (למרות שגם אז היו כאלה ילדים שאיימו עם כל כוח הגוף להוציא למישהו את העיניים), אבל היו גם ילדים שאהבו להשתמש בפה - או יותר נכון בכל הקול - במקום בידיים ועבור אותם ילדים גם ספרים מצחיקים ובדיחות לשוניות מילוליות היו סוג של משחק, ואולי אפילו יותר מהנה מכדורגל או כדורסל ביום גשם במגרש בוצי.

ללכת בדרכו של מחייך השפה העברית

זוכר אני היטב כאילו היה זה אתמול את אחד הספרים (כן, הדברים האלה עם הכריכה ובלי הכפתורים) שקיבלתי מתנה מאבא שלי בשבוע הספר העברי בשנת תש"ן (שהייתה אכן שנה רדומה למדי רגע לפני שהתחלפה בתשנ"א ובאמת כל העולם שנא את סאדם חוסיין ובמיוחד הישראלים שנאלצו להידחק עם כל בני משפחתם בחדר אחד כשהם מחופשים לדובי נמלים או אז במלחמת המפרץ בשנת 1991).

הספר המיוחד שקיבלתי מאבי לא היה "הלו, הלו אבא" ואפילו לא לילדים, אלא אוסף משחקי-מילים מקוריים ומצחיקים שהמציא איש קול-ישראל יעקב פרוינד הגאון שהעביר דיווחי תנועה ממטוס-קל אותו כינה "מטוסקל" ובשל כך כונה "מחייך השפה העברית".

בהשראת אותו ספר שהצחיק אותי מאד הרבה יותר מפעם אחת, החלטתי שגם אני יכול ללכת בדרכו של יעקב - בעל ה-"לשון ברוטב"- פרוינד ולהמציא משחקי מילים משלי. לפני כמה שנים התחלתי גם לרשום אותם במחברת ייעודית וכך נולדו להם הצירופים הבאים למשל ולשנינה:

משחקי מילים לחג ולחול

ילד ישראלי שובב במעון זר: חו"לי-גן

בנו של פרעה: ילד-רה

שירות חיזוי מחמיר: בית-שמיי

כאב-ראש מגרירת-רכב: מיגררנה

השיג לחמניה במוצאי-פסח: חמץ הוא מצא

מימונה: היכן השר, מי יודע?

מעלית במצרים: פיר-עמידה

ואחרון חביב (כי נראה שהבנתם את העניין ולכן צריך לעצור לפני שתאבדו עניין):

אסיר משוחרר חתיך (כי): ריצה עשר שנות מאסר

איך גרמתי ליאיר יעקובי לשבור את הראש?

את משחק המילים האחרון הצגתי פעם על במה כחידה לסטנדאפיסט המוכשר והנהדר יאיר יעקבי היקר שזכיתי להתארח במופע המיוחד שלו בגולה בפ"ת "ערב צרצרים 3" ולנסות להצחיק את הקהל בשלוש דקות של תהילה יזע ובתקווה גם דמעות של צחוק.

אני חושב שהצלחתי לא רע בפעם הראשונה שלי כסטנדאפיסט חובב בבמה משמעותית עם חשיפה רצינית, והכי כיף שגרמתי ליעקבי וגם לאורח בהפתעה שאני מאד מעריך ואוהב קובי אריאלי "לשבור את הראש" בניסיון להבין איך המונח "גדת היאור" יכול להיות גם BANK" הדם" (ואמריקאי אחד בקהל הבין את זה מיד).

ייתכן שהסיבה שדתיים מצחיקים אוהבים משחקי מילים מקורה בתנ"ך שיש בו כמובן את אבינו יצחק, וגם המנהג הקהילתי המוכר בבתי הכנסת לחכות לשגיאות של הקוראים בתורה. פעם חשבתי לעצמי בהמתנה עם בני בתור בבית-מרקחת שם חיכו גברים לנשים לסמי-מרפא מותרים, שאם הכרוז המודיע על התור של הגברת שחיכתה לפנינו יהיה דוס אז הוא "קורא-בתורה".מה לעשות, אין לי שליטה על זה והמשחקים הלשוניים יוצאים לי טבעי כמו שיהוק קולני אחרי שתיה מוגזמת של סודה, כי יש מילים שאין להם שיעור והן מצחיקות אותי ללא הפסקה.

מה זה שמה בשמיים?

גם ביהדות ובעיקר בחגים אפשר למצוא צירופי מילים מצחיקים. קחו למשל את ר' יהודה שהיה נותן סימנים במכות מצרים והמציא את ראשי-התיבות שאין להם שום משמעות מילולית לבד: דצ"ך, עד"ש ו-באח"ב.

ברוח הזמן והתקופה וכחלק ממגפה וויראלית תורנית ברשות החברתיות הסבוכות והמסבכות, הוציא לאחרונה אלוף משחקי המילים ואושיית הרשת אמיר מויאל גרסה משלו לשיר המדבק "מה זה שמה בשמיים" שיצר וביצע ניר קריגל הילד עם לב הזהב מכיתה ו' שהסביר לעם מה זה כטב"מ (למרות שלצערנו רוב עמנו יודע יותר מדי טוב מה זה וכמה זה רע), ובגרסת מויאל השיר מסביר את ראשי התיבות של עשרת-המכות ויש מצב שיהפוך לחד-גדיא הבא.

שיר כזה מגלה שוב את סוד הקסם של השפה העברית, שלא הכי אוהבים ללמוד אותה בבית-ספר, אך אם לוקחים הפסקה מהשיעורים הרגילים אפשר למצוא זמן להבין שדיינו זה כמו די-נו (כשמישהו ממש מציק לך ובא לך לשבור לו מצה על הראש), ופוליגון זה לא חומר ניקוי כיריים ותנורים לפסח למרות שבטח יש במשרד פרסום מושבת אי שם במרכז מישהו שכבר ממציא לזה פרסומת, וההגדה לבנינו יכולה להפוך לאגדה מודרנית בת זמננו אם נדע להתאים את תכניה לימינו.

כדאי לחשוב מחוץ לקופסה

אז מה למדנו מכל מה שנכתב עד עכשיו? שלפעמים כדאי לחשוב מחוץ לקופסא שבין האוזניים איך מחבבים את לשון הקודש בימות החול כשהילדים בבית מאיימים את הראש לאכול, ולהיזכר שיש לנו שפה עשירה כמו מצה ונהדרת כמו ארץ בה נולדנו ובה אנחנו מבקשים לחיות בשקט ללא אזעקות.

והאמת שאפילו במקלט או בממ"ד משחקי מילים זה דבר נחמד, ממש כמו השכן הצעיר עם התופים שהזקן מהדירה מולו אמר לו "בבקשה לעשות פחות רעש, נו טוף?" והמתופף החצוף השיב: "נשתמע". ובעזרת השם אנחנו נתראה בשבוע הבא.

==

אריאל שרפר הוא מגיש הפודקאסט "אויבער חוכמעס" על החוכמה היהודית. הפרק הראשון יעלה בחול המועד פסח.