הם יכולים להיות שותפים בכירים במשרד עורכי דין נחשב, רואי חשבון שעושים מיליונים, או מנהלי בתי ספר נערצים שמחנכים את הדור הבא.
בקריירה שלהם הם פסגה. הם מצילים חיים בחדרי ניתוח או סוגרים עסקאות חובקות עולם. אבל כשהם חוזרים הביתה, ב-11 בלילה, אחרי יום עבודה מטורף, מחכה להם שקט.
שקט מחריש אוזניים. חונק. שואב. סוגר ומאיים: אין מי שישאל "איך היה היום?", אין אף ילד שיקפוץ עליהם בחיבוק, אין אף אחד. רק הם והלבד שלהם. רווקה, מחפשי זוגיות, אלמנה, יחידניים, כולם.
והנה הדבר שהכי חשוב שתבינו: הם בחיים לא יבקשו עזרה. ימות העולם פעמיים. בחיים לא. ולמה?
כי יש דבר אחד שהם שונאים יותר מהבדידות שלהם זו התחושה שמישהו מביט בהם בחמלה. שמישהו "מרחם" עליהם. אלו שעוד לא מצאו זוגיות. מבחינתם, המבט הזה הוא קו אדום.
הוא פוגע בלב ליבה של הגאווה והעצמאות שלהם. הם מעדיפים לטבוע בלבד מאשר לקבל פירור של רחמים.
אז מה אני אומר בעצם? שדווקא עכשיו, בחופש, כשהלו"ז קצת אחרת, תרימו טלפון. לא הודעת וואטסאפ מנומסת. טלפון. תתקשרו לחבר ההוא, לחברה ההיא. אל תנסו לשדך להם מישהו בלחץ. להיות משימתיים וחדורי מטרה. תשחררו.
בא לי לראות אותך, להיזכר במה שהיית לפני שנהפכת למכונת כביסה
תציעו להם להיפגש. רק שניכם. אתם והם. על כוס קפה, על בירה, לסיבוב הליכה בפארק, לא משנה מה. לראות סרט. לא כי אתם עושים להם טובה. לא כי אתם חומלים עליהם. להפך: אם נמאס לכם מהחברות איתם, רק תנו להם את התחושה שזו הסיבה שאתם איתם ותגלו איך שהם מסיימים את החברות אתכם הרבה יותר מהר מקפיצה קוונטית.
תבואו ממקום אמיתי של געגוע לחברות שלכם. לזמן האיכות שישבתם ביחד.
תגיד לו: "אחי, אני חייב שעה של שקט מהטירוף פה. בא לי לראות אותך, לדבר קצת, להיזכר מי הייתי לפני שהפכתי למכונת כביסה מהלכת. אני צריך את זה".
וזה הסוד, חברים: יש מצב שתגלו שאתם צריכים את הפגישה הזו לא פחות מהם. שגם אתם, בתוך הטירוף של המשפחתיות, זקוקים לרגע של חיבור לעצמכם, לעבר שלכם, לחברות אמיצה שלא תלויה בילדים.
להחזיר לכם כל מיני דברים שהלכו לאיבוד. שנשחקו במלחמת ההישרדות של החיים. החופש הזה הוא הזדמנות מצוינת למלא את הריק. להתחבר לעצמכם.
להשתחרר לרגע מהמצרים הפרטי שלכם שקשור ומלווה ברעשי רקע, חוסר מודעות והשלמה עם העובדה שגם לכם מותר ומגיע קצת להירגע ולנשום. זו ההזדמנות שלכם. ושלהם. אסור לכם לפספס אותה.
תתקשרו. תקבעו. תצאו איתם לחירות. מי יודע, אולי תגלו שמגיע לכם לצאת לאותה חירות גם כמה פעמים בשנה.
אולי אפילו, נתפרע... כל שבוע.
זה לגמרי אצלכם.
תגובות