הסרט הראשון שלי – קרן בן רפאל על "אין בתולות בקריות"

 "הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי/ת על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

אין בתולות בקריות מתרחש בקרית ים המנומנמת, שמתעוררת יום אחד בזכות שמועה על בתולת ים ששוחה בחופיה. ראש העיר מציע פרס של מיליון דולר למי שיביא הוכחה לקיומה. וכמה שזה נשמע מוזר - עד כאן מדובר בסיפור אמיתי שקראתי בעיתון. לנה (ג׳וי ריגר) ואמא שלה אירנה (יבגניה דודינה) לא מאמינות לרגע בבתולות, אבל שתיהן ממש צריכות עניין ומשהו חדש לחיות עבורו ובתולת הים מאפשרת להן לרגע להעז להיות מישהי אחרת.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

המון זמן, כמעט 5 שנים לדעתי. באיזשהו שלב הסרט קיבל פיתוח מהקרן הגדולה והשתתף גם בחממה של סם שפיגל מה שמאד עזר לתהליך. אבל את הסרט השני שלי, סוף האהבה, כתבנו בפחות מחודש ככה שיש תקווה.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

מכיוון שלמדתי קולנוע בפריז (ב״פמיז״) הקשרים שלי היו בעיקר כאן. המפיקה הראשית, קרולין בונמרשנד הצרפתייה, שלחה אותו לקרנות ולמפיצים בצרפת. לא הצלחנו לקבל קרן להפקה אבל לשמחתנו מפיץ חשוב בצרפת (פירמיד) שם סכום כסף ראשון ואחריו גם אדרי הצטרף והחלטנו לצאת לדרך עם סכום לא מאד גדול ועם בסך הכל 15 ימי צילום. ביום הצילומים הראשון קיבלנו מענק הפקה מקרן הקופרודקציות האירופאית eurimages ואחר כך גם קרן השלמה בצרפת .

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

את יבגניה דודינה חלמתי כבר כשכתבתי, ואני זוכרת שנתקלתי בה פעם וסיפרתי לה והיא מיד היתה פתוחה לשמוע למרות שהפרויקט היה עדיין בחיתוליו ולא הכרנו בכלל. הרגע בו לקחתי אותה פעם ראשונה לבית קפה בו צילמנו את רוב הסצינות שלה היה ממש קסום. במקום לקרוא את התסריט התבוננתי בה שואפת את הרוח של המקום והופכת להיות הדמות.

ג׳וי ריגר הביאה את הקסם והקצב המיוחד שלה לכל שוט בסרט והפכה כל יחסים בין הדמות שלה לאחרות בסרט לספציפית, מעניינת, עמוקה. יש בג׳וי משהו שמיד נתן לסרט את הייחוד ואת הבעיטה שלו, הפך אותו לאמיתי וכנה מצד אחד ותמיד עם טוויסט לא צפוי מצד שני.

מיכאל אלוני היה בהרבה מובנים הפוך מהטייפ קאסט שדמיינתי בהתחלה ודווקא בגלל זה היה כל כך מעניין לגלות אותו מתנהג בתוך הסצינות , מוצא דרך להעמיק את הדמות וגם תמיד לתת קו קצת קומי.

בגדול אני מרגישה שזכיתי לעבוד עם שחקנים מאד מאד מוכשרים, שאהבו לדייק יחד ולחפש צבעים ונפחים שונים לדמות. שלא פחדו לנסות ללכת לקיצון. זה הדבר שאני הכי נהנת ממנו בסט מאז ועד היום.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גידי דר על "אדי קינג"

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

הגעתי מאד מוכנה מבחינת שוטינג ותנועות השחקנים ומצד שני השארתי מקום לחופש כלשהו. אבל היתה תחושה שאנחנו כל הזמן משחקים נגד הזמן - מתחשק תמיד לעשות עוד טייק ולדייק את המשחק ותנועות המצלמה אבל צריך היה גם להספיק לצלם הכל. ובעיקר, התנאים - בעיקר של מזג אוויר - קבעו הרבה מהדברים. הצילומים נדחו והסרט הצטלם בחורף שזה לא מה שדמיינתי. בהתחלה ניסיתי להתנגד לזה אבל בסופו של דבר זו היתה מתנה לסרט. השמיים שזכינו להם כמעט בכל שוט (רוב הסרט מצולם על חוף הים) הם לא שמי קיץ תכולים חסרי עומק אלא שמי חורף מלאי גוונים, עננים וניואנסים. הרקע של השמיים והים הפכו בזכות זה לעוד דמות בסרט…

את הסצינה האחרונה של הסרט שמתרחשת בלב ים צילמנו ביום הראשון כדי להיות כמה שפחות בחורף. אך במהלך יום הצילומים התחילה סערה. הייתי צריכה לקבל החלטות במהירות. ויתרתי על החסקה עליה הן היו אמורות להצטלם, עלינו לסירת הדיג שלויתה אותנו. צילמתי את המהות של הסצינה ולא את מה שדמיינתי, בגדול גנבתי כמה שיותר שוטים עד שהים כבר השתגע כל כך שהיה צריך לחזור. זו היתה חוויה מטורפת שמאד קירבה בינינו ובעיקר התוצאה בסרט היא של שוטים מלאי דרמה, שילוב של שמיים כחולים אפורים שעומדים להתפוצץ ושתי שחקניות ֿשנמצאות בלב ים במצב כאוטי. בחיים לא הייתי יכולה לצלם את השוטים האלה אם הייתי מדמיינת אותם מראש ככה (רק אולי בגרין סקרין). בגדול, ההבנה שצריך לדעת לשמור חזק על המהות של הסרט והלב שלו, ולשחרר את כל השאר, כי אי אפשר לשלוט באמת בהכל ביום צילום. ודווקא שזה יכול לתת לסרט מתנות…

קרן בן רפאלצילום: נגה דופרן

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

תלוי מתי ! בהתחלה מרגש, אחר כך היו רגעים קשים יותר גם. ובסופו של דבר כשמוצאים מחדש את הסרט בחדר עריכה ההתרגשות מהמשחק של השחקנים ומהשוטים היפים חוזרת...

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הראנו את הסרט פעם ראשונה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. הרבה מהשחקנים היו נוכחים וגילו את הסרט שם ככה שזה באמת היה רגע בלתי נשכח. אחר כך ג׳וי זכתה בפרס לשחקנית הכי טובה בסרט זר וזו היתה מתנה מדהימה לתחילת החיים של הסרט.
רחל אליצור: "הקולנוע חרדי מביא סיפורים שלא סופרו"

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

התגובות הכי חזקות היו על סוף הסרט. בכל הקרנה היו תמיד חלק שקראו את הסוף בדרך מסוימת , טרגית יותר, ואפילו התעצבנו על איך שהסרט מסתיים, ואחרים שראו בסוף דווקא תקווה. אהבתי את השילוב הזה ואני אוהבת את העובדה שכל צופה יכול ״לבחור״ ולקרוא את סוף הסרט בצורות שונות.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

היחסים בין לנה לצ׳יפי (מיכאל אלוני) עיתונאי המבוגר ממנה בעשור קיבלו השראה מיחסים עם גבר שהכרתי כשהייתי צעירה. למרות שעוד לא היינו בשיא של המי טו בתקופה שבה כתבנו, כבר היתה מודעות לזה ולי היה חשוב דווקא לספר יחסים בין שני אנשים למרות הבדלי הגילאים. לא רציתי שזה יהיה מניפסט מוסרי נגד יחסים כאלה אלא להראות את החופש של הצעירה בלבחור מישהו זר, שמגיע מהעיר הגדולה ומבוגר ממנה, עם כל מה שזה מסמל עבורה, וגם עם הטוב שזה נותן לה. כאילו העובדה שהיא מצליחה ״לדוג״ אותו נותנת לה להאמין בעצמה יותר. כמובן שבצפייה ביקורתית אפשר לראות את הבעייתיות ביחסים ביניהם אבל לא רציתי שזה יהיה המרכז.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

לעשות סרט ראשון זה מאבק והצורך לשמור על הרצון והתשוקה לאורך כל הדרך הארוכה של הכתיבה, שכנוע המשקיעים והעשייה של הסרט מאד חיזקה אותי כיוצרת. גם את הסרט השני שלי צילמתי בשלושה שבועות ואמנם זה קשה אבל אני אוהבת את החופש היצירתי בעשייה של סרטים פחות יקרים.

בשנים האחרונות ביימתי סדרות טלויזיה בצרפת (reformed ל HBO MAX למשל). העובדה שביימתי פיצ׳ר בזמן כה קצר אומנם נחשבת טבעית בארץ לסרט ראשון אבל בצרפת זה מאד יוצא דופן לפיצ׳ר ובהחלט שיכנע את המפיקים והערוץ שאני מסוגלת לביים ביעילות.

יותר מכל, גיליתי בזכות השחקנים של בתולות עד כמה אני אוהבת לעבוד על דיוק וצבעים שונים של משחק. בהרבה מובנים זה עיצב אותי כבמאית ששמה במרכז את העבודה עם השחקנים.