הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: בני פרדמן על "בית"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: בני פרדמן על "בית"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים ודי קיצוניים שהתרחשו בחיי ובחיי אשתי בין השנים 2006-2008 , עת הייתי בעלים של חנות מחשבים מצליחה בשכונת 'גאולה' האולטרה אורתודוקסית.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את התסריט לקח לכתוב שבע שנים. התחלתי לכתוב לבד ובהמשך צירפתי אלי את דרור קרן, שלא הכיר את העולם עליו מדבר הסרט. הריחוק הזה עזר לו לתת לי פרספקטיבה מבחוץ, איך להנגיש לקהל חילוני את האירועים מזווית דרמטית.

גם הזמן שעבר עשה חסד עם התסריט, שכן הוא אפשר לאמוציות שגעשו בתוכי לשקוע ולהחליף את נקודת המבט שלי מנקודת מבט של דמות עליה מסופר הסרט לנקודת מבט של יוצר שמספר את סיפור הסרט. נקודת מבט הרבה יותר מקצועית.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

מאחר והגעתי לקולנוע מעולם העסקים, היא לי כבר ניסיון עסקי עשיר. הכרתי גם את הצד ההפקתי של עולם הקולנוע מסרט קצר וסדרת טלוויזיה שיצרתי והפקתי קודם שניגשתי לעשייה של "בית". התחלתי תהליך סיזיפי של הגשה לקרנות קולנוע וגופי שידור כדי לממן את צילומי הסרט.

להפתעתי, התגובות היו חמות מאוד והפרויקט עורר עניין וסקרנות בכל הגשה. לאחר מספר הגשות, קרן הקולנוע החליטה לתמוך בסרט ומשם הדרך הייתה סלולה ליציאה להפקה. בהמשך הדרך חברתי למפיק שלום אייזנבך שלו היה ניסיון רב בהפקות שמתרחשות בתוככי המגזר החרדי.

שלום נולד במאה שערים והכיר מכלי ראשון את העולם בו הסרט עוסק. המיומנות והניסיון שלו אפשרו להפקה להשיג מבט מבפנים על השכונות הסגורות החרדיות, באופן שאחרת לא היה מתאפשר.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

הדמויות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים שמדברים ומתנהגים בחיים האמיתיים באופן מאוד מאובחן. כך שהיה ברור לי בדיוק מה אני מחפש ותהליך הליהוק עליו ניצחה המלהקת קרן אלרום עבר ברובו די בקלות. השחקנים, רובם הגדול חילוני לגמרי החליקו לתוך הדמויות החרדיות וכאילו נעלמו בתוכן.

לדוגמא: ניב מג'ר, ששיחק את דמותו של המשגיח הפאנאט, הוא אדם נעים ועדין בחיים עצמם, אבל על הסט עורר אי נוחות בכל מי שהתקרב אליו. או ירדן תוסיה כהן ששיחקה את דמותה של אשתי בחיים, הפכה ל'בת בית–יעקב' באופן שבלבל אפילו אותי.

היא שינתה את חיתוך הדיבור והוסיפה רכות בטון שלה, מה שיצר אינטגרציה מלאה עם הדמות ששיחקה. האתגר בליהוק היה דווקא לחפש את האלטר אגו שלי, יאיר קפלן, הדמות הראשית בסרט.

אחר חצי שנה של חיפושים ואודישנים ללמעלה ממאה שחקנים היינו די מיואשים והחלטנו בלית ברירה להעלות קצת את הגיל של הדמות. כנראה שזאת הייתה החלטה נכונה כי אז נכנס לחדר האודישנים רועי ניק ואחרי כמה דקות הרגשתי שאני מסתכל במראה, שמשקפת לי את עצמי רק צעיר בחמש עשרה שנה.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

מאחר וכבר היה לי ניסיון קודם עם סרט קצר וסדרת טלוויזיה הגעתי מוכן יחסית. אבל עדיין, לביים בתנאים שהקולנוע הישראלי מאפשר זוהי חוויה מלחיצה מאוד. והמרוץ להספיק כל שוט, מהפחד של להשאיר סצנות שלא צולמו, מלווה אותך כל יום מחדש.

באופן מפתיע דווקא הסצנות הגדולות שכללו מאות ניצבים ועשרות שחקנים, היה קל יחסית לביים. הסצנות 'הקטנות' לכאורה, אלו שמתרחשות בתוך החדר, דרשו מהשחקנים להתפשט רגשית ולחשוף את עצמן בשלל סיטואציות זוגיות מורכבות ופגיעות. בצילומים אלו קרה לא אחת שהזמן שהוקדש להן חרגו מהזמן שהוקדש להן בלוח הצילומים והן יצרו כאב ראש לא קטן להפקה.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

הסרט רחב יריעה ומלווה את בני הזוג לאורך מספר שנים. מה שגרם לקאט (גרסת העריכה) הראשון של הסרט היה באורך של שלוש שעות ויכולתי להישבע שאין אפשרות להוריד ממנו שניה. כמובן שזה לא ריאלי לשחרר סרט באורך כזה ולאורך חדשים חיפשנו אחרי הקצב הנכון לספר את הסיפור.

האתגר היה ליצור איזון בין שני קווי העלילה. הקו של הזוגיות – שהוא הלב של הסרט. וקו העלילה של הוועד שמציג בפני הצופה את האקשן והמתח. מהרגע שהרגשנו איך לגרום לשני קווי העלילה לנוע יחד ולהפרות אחד את השני, שעה מהחומרים שצילמנו הפכה ללא רלוונטית ונותרנו עם סרט באורך קלאסי.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הצגת הסרט בפני קהל היא חוויה אקסטרימית ומלחיצה. ראיתי את הסרט מאתיים פעם בחדר העריכה ואני מכיר כל פריים בו, אבל אני לא אוביקטיבי ואין לי מושג איך הקהל יקבל אותו. בטח בסוג סרט שמתיימר לתת לצופיו חוויה מטלטלת והוא לא קראוד פלז'ר מסורתי.

כך שבהקרנות הראשונות ישבתי במתח, מחכה לשמוע אם יהיה פרץ צחוק באולם אחרי בדיחה, או אם שקט מטריד ברגעי המתח, ואני אראה קהל יושב על קצה הכיסא. לקח לי מספר רב של הקרנות לצבור ביטחון ולהיות מסוגל להנות מהחוויה.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

בקולנוע הישראלי, סרט שעוסק בקהל חרדי נצמד בדרך כלל לחוקים ולקונבנציות ברורות מאוד. הסרט 'בית' משחק בציפיות האלו ושובר אותן לא פעם. הוא מראה סיטואציות שבהגדרה הן לא נוחות, אך כאלו שכל חרדי מכיר או לפחות נתקל בהן. מטבע הדברים היה חשש מסוים כיצד הקהל יגיב לסרט, אך להפתעתי מהתגבות שקיבלתי דווקא הסצנות האלו היו אלו שהכי ריגשו את הצופים.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

חוויה של זוגיות ומכאן גם שמו של הסרט 'בית'. הסרט עוסק בזוגיות שנולדת בשידוך, וככזו משמעותה בדרך כלל שעוברים בגיל צעיר, להתגורר באותו בית עם אדם שאולי חולקים איתו ערכים משותפים, אך אופיו והתנהגותו, בטח בחדרי חדרים, זרים לך לחלוטין. זוגיות כזאת דורשת בהתחלה פשרות לא מעטות מצד בני הזוג כדי לגרום לה לעבוד. והרצון בסרט היה להראות איך ה'פשרות' האלה לכאורה, יוצרת כור היתוך שמצליח לשרוד משברים, שכל זוג ולא משנה מאיזה ז'אנר, היה רואה אתגר לא פשוט בהתמודדות איתם.