"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אסף אסולין על "סוס בלי שם"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט התחיל כרעיון קטן לעשות סרט קצר – גבר ואישה במעין עולם מדברים שכל לילה אחד מהם שומר על השני בזמן שהוא ישן. בהתחלה כיוונתי למשהו קטן שאפשר לצלם מהר, אבל התסריט טפח וגם ההפקה. אחרי הצילומים של הסרט הקצר הוחלט להרחיב את התסריט לסרט ארוך יותר.

הסרט הוא מסע תודעתי על הכמיהה האנושית למצוא את החלק השני שלנו. בין אם החלק הזה נמצא בתוכנו, ומוחסר מאיתנו, כפי שהדמויות בסרט מכירות את עצמן רק באופן חלקי. לבין אם החלק השני שלנו נמצא באדם אחר שמשלים בנו את החסר. אז הייתי אומר שבבסיס הסרט הוא על הכמיהה שלנו להיות אנשים שלמים.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

התסריט הראשוני הקצר נכתב די מהר, אבל אחרי הצילומים והעריכה נכתב החלק הארי והוא לקח בסך הכל שנה. אבל קשה נורא להגיד כי גם העריכה של הסרט וגם הצילומים היו חלק מתהליך הכתיבה. זה היה תהליך אינטואטיבי של לכתוב ואז לצלם ולערוך ואז לכתוב עוד ולצלם ולערוך בכמה סבבים. לאט לאט הסרט נחשף זה כמו ארכיאולוגיה – מגלים את הסרט. המשמעות והעומק שלו היו כבר ברעיון.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

אני כיוונתי לסרט שיעלה מעט כסף כדי שאוכל לממן אותו בעצמי. אפילו לא הגשתי אותו. באותו זמן התחלתי להפיק ולביים פרסומות וזה נתן לי איזשהו פלטפורמה של אנשי צוות שעבדתי אותם. בנוסף, היה יותר קל לראות את זה קורה. אחרי הצילומים הראשונים הצטרפו משקיעים פרטיים ולבסוף גם קרן הקולנוע הישראלי.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

מאחר שאני משחק את אחת מהדמויות הראשיות אז חבשתי שני כובעים בבת אחת. גם במאי וגם פרטנר למשחק וזה היה מאתגר. הדמויות לא ממש קמו לדחייה, הן נבנו בדמות שלי, של יסמין ויואל. החזרות זה המקום שבו התעצבו הדמויות. בהתחלה יש פער גדול בין הטקסט שאתה כותב לשחקן שאומר אותו, אבל אז לאט לאט יש תהליך נורא יפה של איחוד בין השחקן לבין הטקסט וכך נולדת הדמות. הצילומים היו בתנאי מדבר כל כך קשים שאין ממש זמן למצוא את הדברים האלו על הסט – העבודה נעשתה מראש בחזרות.

(צילום: הלל בן זאב פרלוב)

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

זה טבעי לי. אני עושה את זה המון שנים. אני לא מסתכל על זה כמשהו בפני עצמו, אלא ככלי ליצור משהו. כשהדברים לא הולכים טוב אתה מרגיש שאתה צריך להסביר את עצמך ולהילחם בצוות ובשחקנים כדי שיצליחו להתחבר לויז'ן שלך, אבל לרוב זה לא קורה. אם עושים הכנה נכונה עם הצלם, עם השחקנים, עם ההפקה, אז מה שקורה ביום צילום הוא פשוט לקטוף את הפירות. העבודה על הסט עצמו קשורה בעיקר ביכולת נפשית להקשיב לעצמך למרות הרעש מסביב ולדעת לתקשר את הרצונות שלך החוצה.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

זה לא כזה נורא כמו שאומרים לדעתי. זה פשוט עוד שלב בדרך. אתה כבר ראית במובן מסויים את החומרים על הסט. אתה די יודע מה אתה עומד לפגוש, איפה זייפת איפה לא. הכל שאלה של כמה אתה מחובר לעצמך וכמה אתה מנוסה. אני הגעתי עם הרבה נסיון בקליפים, סרטים קצרים, פרסומות, אז שום דבר לא היה חדש לי. זה הכל אותה עבודה עיניי.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זאת היתה חוויה יוצאת דופן בעדינות שלה הייתה עבורי. אמנם הראיתי את הסרט בשלבים שונים לאנשים כדי לקבל פידבקים לעריכה וגם כמובן לאנשים שעבדו עליו בפוסט פרודקשיין, אבל לשבת באולם ולראות את הסרט עם קהל הייתה חוויה אחרת. אני לא ידעתי למה אני מצפה, אבל אז הבנתי שכל מה שרציתי מההקרנה הזאת זה לדעת פעם אחת ויחידה, לא אם הקהל אהב את הסרט, אלא אם אני אוהב את הסרט. ומשום מה לא יכולתי לדעת את זה עד שהוא הוקרן. וכשהסתיים הסרט אני זוכר שזאת התחושה הראשונה שעלתה לי, שניסיתי נורא לנצור ולזכור, שאני אוהב את הסרט. וזה לא ברור מאליו. ואחרי זה מחיאות הכפיים ומה כולם חשבו ומי אהב יותר ומי אהב פחות לא שינה את התחושה המרכזית. כמובן שכל מחמאה או ביקורת נכנסים עדיין ישר ללב, אבל הם לא מצליחים לפגוע במה אני חושב עליו.

(באדיבות: הרבור פלימס)

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

היה איזה מישהו אמר שהסרט גרם לו לתחושה של געגוע שהוא אפילו לא יודע למה בדיוק. וזה מעניין, כי זה בדיוק התחושה שרציתי להעביר, אבל לא היה לי את המילים האלו.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

לפחות בכוונות הראשוניות כשהתחלתי לעבוד על הסרט רציתי להעביר את התחושה של תלות רגשית באדם אחר במצב של בדידות ומצוקה נוראיים.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

הוא גרם לי להרגיש שיש מקום אמיתי לקול שלי בעולם.

בסוף השבוע יעלה סוס בלי שם, סרט הביכורים של אסף אסולין, לצפייה ב־ VOD של סינמטק תל אביב. עבור מי שפספס בהקרנות הקולנועיות, זו הזדמנות להשלים את הצפייה בסרט שנבנה מתוך אינטואיציה, רגישות וחיפוש אחר קול אישי, ולהמשיך את המפגש עם המסע שמתואר כאן.