האירועים האחרונים בשכם שוב מוכיחים לנו שהקונספציה הישנה עדיין כאן. שוב ושוב אנחנו רואים את מיטב לוחמינו נשלחים למבצעים כירורגיים בלב הקסבה, נאלצים לתמרן בין סימטאות צרות ובתוך מבנים ממולכדים, כשהם חשופים למטענים ולירי מכל חלון. הגיע הזמן להגיד בקול ברור: הכתובת על הקיר, והיא כתובה בדם.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הלחימה בשכם

הניסיון שנצבר בחודשי הלחימה האחרונים ברצועת עזה, ובמיוחד ברפיח, לימד אותנו שיעור חשוב בלחימה בטרור. ראינו שכשרוצים – אפשר אחרת. ברפיח צה"ל לא מהסס להשתמש בכוח אש כבד, לשטח מתחמים שלמים מהאוויר ומהקרקע ולהרוס תשתיות טרור עוד לפני שחייל אחד עושה צעד רגלי פנימה. זה לא רק יעיל יותר, זה קודם כל מוסרי יותר כלפי הלוחמים שלנו.

למה שבשכם המדיניות תהיה שונה? הטרור שיוצא מהקסבה הוא אותו טרור רצחני שמנסה לפגוע ביהודים בכל יום. המטענים שמחכים לחיילים שלנו בסימטאות שכם נועדו להרוג, בדיוק כמו המטענים ברצועה. אין שום היגיון צבאי או מוסרי לסכן חיים של לוחם בשביל "פינצטה" מבצעית, כשאפשר להשיג את אותה מטרה באמצעות כוח אש מאסיבי שמשטח את השטח ומנקה את הסכנות מראש.

הציבור הימני והלאומי בישראל לא מוכן לקבל יותר את המשוואה שבה שלום האוכלוסייה בצד השני או שלמות המבנים בעיר עוינת קודמים לביטחון חיילינו. המוסר שלנו אומר דבר אחד פשוט: חיי בנינו קודמים לכל.

אם ישנו מבנה שבו מסתתר מחבל, או סמטה שבה מונחים מטענים  הפתרון לא צריך להיות כניסה רגלית הירואית ומסוכנת. הפתרון צריך להיות שימוש ב-D9, בחיל האוויר ובארטילריה. צריך לשטח את מוקדי הטרור הללו בדיוק כפי שאנחנו עושים בעזה.

הגיע הזמן שהדרג הפיקודי והמדיני יפנימו: שכם היא חזית לכל דבר. אנחנו לא צריכים לשלוח את הבנים שלנו לתוך מלכודות מוות כשאפשר להכריע את האויב מרחוק ובכוח. דם לוחמינו יקר מדי מכדי שנמשיך לפעול בשיטות שכבר הוכחו כמסוכנות ומיותרות.