"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אסף סבן על "בית בגליל"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי, "בית בגליל" מספר על זוג צעיר, גילי ויערה, שמחליטים לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. וכמו שבדרך כלל קורה – בחיים וגם בסרטים –הפנטזיה והמציאות לא תמיד משתפות פעולה בקלות. ככה שבעוד בית חלומותיהם של גילי ויערה נבנה ומתגשם במציאות, כך הרעיון של הבית המשותף שלהם הולך ומתערער, והיסודות של הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

הסרט הזה נולד די במקרה. מצאתי את עצמי במצב סטטי ומתסכל שכזה, אחרי תקופה ארוכה של כתיבה והגשות לקרנות הקולנוע, בהמתנה למימון של תסריט אחר, שאפתני למדי, שהיה אמור להיות הסרט הראשון שלי ("המשלחת" שמו. והוא אכן קרה לבסוף, רק כבר לא הראשון..). בקיצור, החלטתי שאני חייב ליצור משהו, ויהי מה. אז התחלתי להתגלגל עם רעיון קטן לסיפור על זוג שמבלה הרבה זמן בטבע (כדי שאוכל לצלם עם מעט שחקנים ובלי הרבה ציוד). יום שבת אחד אבא שלי הראה לי את השטח שעליו הוא הולך לבנות את ביתו ביישוב הררית. ומיד עלה לי רעיון לתפוס טרמפ על הסיטואציה, ולצלם סרט עלילתי בדיוני על רקע הבנייה של הבית האמיתי.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

ההפקה של הסרט הזה היא מקרה נדיר שבו יוצאים לצילומים בלי תסריט… כשעלה לי הרעיון הראשוני לסרט, תוכניות הבניה כבר היו סגורות והדחפורים עמדו לעלות לשטח. ככה שפשוט לא היה לי זמן לכתוב תסריט. זו חוויה מאוד מאוד שונה מתהליך הכתיבה שהיה לי עם התסריט שעבדתי עליו במקביל. נדרשתי להגיב מיד. יש בזה משהו מפחיד מאוד, אבל גם משחרר מאוד. החלטתי "לבנות" סרט שמורכב מאפיזודות, ככה שבכל פעם צריך לכתוב – ולצלם כמובן – רק סצנה אחת. יחד עם רוני ממן, עורכת התסריט של הפרויקט, כתבנו טריטמנט (שלד של הסיפור). האמת שהוא כל הזמן זז והשתנה לאורך הצילומים, בהתאם להבנה המתפתחת של הסיפור והסיפור.

תהליך הצילומים נמשך ככל שבניית הבית נמשכה, במשך שנה וחודשיים. השלמתי את כתיבת הסצנה האחרונה קצת לפני הצילומים שלה, שהיו סיום הצילומים של הסרט.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

כשעלה לי הרעיון הרמתי מיד טלפון לכמה חברים, שהתגייסו להרפתקה והפכו לשותפים מלאים ליצירה – דוד רודוי, הצלם של הסרט, ורועי אטינגר, שהיה העוזר במאי והמפיק בפועל. בגלל שלא היה תסריט וזמן לגייס כסף, אז היינו צריכים לחשוב יצירתית.

כדי להפוך את המגבלות ליתרונות, ניסחנו כמה כללים ועקרונות שהפכו לשפה הקולנועית של הסרט – כל הסיפור מתרחש באתר הבניה, וככה הבית עצמו הופך לגיבור משמעותי בסיפור. לשמור על צוות קטן ודינמי, כדי להתאים את עצמנו לסביבה המשתנה והמאתגרת של צילומים בתוך אתר בניה.

ובמקביל כמובן הייתי צריך ללהק שחקנים… לגייס אותם לפרויקט עצמאי משוגע שכזה, שלא ברור מתי ואיך הוא מסתיים. נועה קולר ואודי רצין, שמגלמים את יערה וגילי, הביאו את הלב, האומץ והכישרון שלהם כדי לגרום לזה לקרות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

היתה חוויה מרתקת. נועה ואודי היו שותפים מלאים בפיתוח הדמויות. כתבתי סצנה, ואז היינו נפגשים לעשות חזרה, ואח"כ הייתי משכתב את הסצנה ומדייק כל מיני דברים שעלו בחזרות, לפני הצילומים. אחרי שמתגברים על המתח והלחץ מאי הוודאות הכרוכה בתהליך, זו פריבילגיה לא קטנה לעבוד ככה.

הם גם הביאו לא מעט חומרים אישיים לעבוד איתם. כולנו היינו במצב די דומה בחיים שלנו, והחלפנו כל הזמן חוויות ורעיונות. הדוגמה הכי קיצונית לזה היא כשנועה סיפרה לי שגילתה שהיא בהריון, בשלב די מוקדם בצילומים למען האמת. יערה נכנסה להריון כבר בסצנה הבאה. בדיעבד, זה היה המהלך הדרמטי הכי מתבקש בתסריט. ככה לא רק הבית השתנה לאורך תקופת הצילומים, אלא גם נועה בעצמה עברה שינויים לא קטנים..

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

בשתי מילים? מפחיד ומרגש. את החלק של הפחד, או הספקות, הייתי צריך להשתדל להצניע על הסט, כי בפרויקט מהסוג הזה – יותר מאשר בהפקות מסודרות ומסחריות – אנשים באים "לשם שמיים". בשביל החוויה. ובשביל להגשים את החזון שלך. ואתה חייב לתת לכולם תחושה שאתה יודע לאן אתה מוביל אותם, ושזה שווה את כל הקשיים והמאמץ.

העניין הזה כרוך בלא מעט שכנוע עצמי ותזכורות ברגעי משבר. והיו רבים וטובים שכאלו.

היה איזשהו שלב בהפקה, שהפכנו למין משפחה מוזרה כזו, שנפגשת כל כמה שבועות להרפתקה שמתרחשת מחוץ למציאות ולזמן הרגיל. היה לנו סוד, ותחושה שאנחנו שותפים ליצירה של משהו בעל ערך. בשלב הזה גם התחלתי ליהנות קצת, וגם יכולתי להיות קצת יותר גלוי עם הספקות והחששות.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

העריכה התבצעה במקביל לכתיבה ולצילומים. נטע בראון, העורכת המוכשרת של הסרט, היתה יושבת לערוך כל סצנה מיד בסוף יום הצילומים. זו היתה עבודה שונה מאוד ממה שמקובל בקולנוע עלילתי. הרבה יותר כמו עריכה של סרט דוקומנטרי.

וכמו תמיד בעריכה, התהליך הזה מבלבל ולפעמים מתסכל. בתור במאי זה הרגע שבו אתה חווה את הפער בין הפנטזיה למציאות, או בין הכוונות שלך לבין מה שהתרחש בפועל. ולפעמים צריך פשוט פרספקטיבה, של זמן או של אנשים אחרים, כדי להבין מה באמת יש שם. ומה נכון לסרט. לפעמים צריך לשכוח קצת מהכוונות, ולהקשיב למה שיש בחומרים. וזה תהליך שלוקח זמן. והוא תמיד מרתק. קצת כמו לפתור תעלומה בלשית.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זו היתה חוויה מאוד מרגשת. זה תמיד ככה, אבל היתה כאן – נוסף לראשוניות כמובן – איזושהי תחושה מיוחדת שקשה לי להסביר במילים. הרגשנו שזה נס שהדבר הזה בכלל קרה. וגם לא היה יותר מדי זמן לבנות ציפיות לאורך התהליך. ציפיות זה דבר חשוב, אבל הן גם יכולות לשתק ולסרס. ופה, כשהסרט קיבל חיבוק גדול מהקהל והביקורת, זו היתה באמת הפתעה גדולה. והמתנה הכי טובה שיש.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

איש מבוגר (אני כבר לא זוכר באיזו מדינה, אבל זה היה בהקרנה בחו"ל) שבמקום לשאול שאלה אמר לי שגם אם לא אעשה עוד סרטים, חשוב לו שאני אדע שעשיתי משהו שנוגע באנשים, וזה דבר משמעותי, ומבחינתו אני כבר יכול לפרוש.

הקלישאה שהדבר הכי אישי הוא גם הכי אוניברסלי פגשה אותי עם הסרט הזה בכל מיני מקומות בעולם.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

רק כששקע האבק בסוף הצילומים והעריכה הבנתי עד כמה הנושאים של הסרט העסיקו אותי בחיי באותה תקופה. הייתי ברגע של משבר ביצירה, כשבמקביל שאלות של הקמת משפחה דפקו חזק בדלת. לכאורה, המעשה ההגיוני באותו רגע היה להניח בצד לפנטזיה, ולהתקרקע. אבל במקום זה בחרתי לצאת להרפתקה הזו, שבדיעבד הבנתי היתה בעצם הסחת דעת ענקית מהעובדה שאני עומד להפוך לאבא. אני שמח שלא הבנתי את זה לפני או אפילו תוך כדי העשייה, ונשמרה פה איזו תחושת דחיפות אינטואיטיבית שכזו, שהרוח שלה שורה על הסרט.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

וואי, הסרט הזה לימד אותי הרבה שיעורים. את רובם אי אפשר ללמוד בתיאוריה, ואת חלקם אפילו קשה לי להסביר במילים. אולי הדבר הכי החשוב שלמדתי הוא עד כמה זה קריטי להיות עירני למה שמתרחש על הסט. להיות קשוב לאינטואיציות שלך, ובעיקר לשחקנים, למה שהם מביאים איתם. וההבנה עד כמה סרט הוא יצירה קולקטיבית.