הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אדם סנדרסון על "זוהי סדום"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי, אדם סנדרסון נזכר בסרט "זוהי סדום"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי הוא ״זוהי סדום״, קומדיה תנ״כית על הימים האחרונים של העיר סדום לפני שהושמדה. מולי שגב, העורך הראשי של ״ארץ נהדרת״ חלם לעשות פיצ׳ר קולנועי עם כוכבי התוכנית, במסורת אדפטציות תוכניות טלוויזיה מצליחות לעיבוד קולנועי (כמו ״משפחת סימפסון״ או ״פלינטסטונס״). מולי הכיר אותי מהתקופה שניהל את ערוץ ביפ, ערוץ שהיה די מחתרתי בתחילת שנות האלפיים, מה שהתחיל כ״ערוץ הצעירים״ והפך ל״ערוץ הצחוק״.

אני עבדתי שם כבמאי הבית, הייתי מביים, מצלם ועורך כתבות לשלל תוכניות ומשם בעיקר יצא לי לעבוד קרוב עם מולי. לאחר מכן התחלתי לביים פרומואים מצולמים לכל הזכיינים ובעיקר לשידורי קשת, שם כבר התבטאתי באופן יותר קולנועי, מה שכנראה נתן למולי את הבטחון שאני הבנאדם לקחת את התוכנית למחוזות קולנועיים וככה יצאנו לביים בשיתוף את הסרט.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

התסריט עבר המון גלגולים ושכתובים. למעשה כשאני נכנסתי לתמונה מולי, אסף שלמון ודוד ליפשיץ (הכותבים הראשיים של ״ארץ נהדרת״) היו כבר עמוק בכתיבות ונתנו לי דראפט לקרוא. אני עבדתי מולם כבמאי, עבודת הכתיבה הייתה לגמרי שלהם, עבדנו בצפיפות ארבעה חודשים, כשהקושי הגדול היה למעשה לצקת סיפור מסגרת קוהרנטי, משהו שיניע את הכל, כדי שהסרט לא יהיה רצף מערכונים.

היינו כבר קרובים ורתומים לצילומים, עם דראפט חדש ביד. אבל אחרי הקראת התסריט מול כל השותפים להפקה, לקטורים ומשקיעים, קיבלנו את הבשורה שהקרן לא מעוניינת להשקיע בסרט. עצרנו בחריקה. לא ידענו מה לעשות. מולי יצא לחפש פתרונות וחזר עם אבי נשר, שלמעשה הגיע כמבוגר אחראי. אבי עזר בגיבוש התסריט ונתן רוח גבית וייעוץ להפקה, הוא עזר המון ובסופו של דבר הצליח להרים את הסרט שוב על הרגליים. כשנה אחרי זה יצאנו סוף סוף לצילומים.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

כשאתה עושה סרט התסריט אף פעם לא גמור ואתה כל הזמן בדרך. זאת אומרת שאין שום דבר מסודר ואבסולוטי, אתה כל הזמן בתנועה אחת אורגנית. התסריט נשאר אלסטי למפגש שלו עם המציאות. עכשיו מגיע השלב שצריך להבין איך עושים אותו, איך מכוונים אותו למשהו שהוא ריאלי במסגרת היכולות. הפער הוא כמובן אדיר בין הרעיונות שעולים בחדר הכתיבה לבין המציאות. מה שנקרא ״הדף סופג הכל״. החלק הזה בו אתה כבמאי מתחיל להבין את גבולות הגזרה שלך ולומד לקבל אותם ולהבין איך למקסם אותם, הוא החלק הכי משמעותי בעיני בהכנות לסרט. אם אתה לא מתואם עם מה שיש לך אז כל הזמן גזרת עליך לביים בתחושת החמצה והראש שלך יתעסק במה שלא השגת במקום במה שכן. זו הסחת דעת לא יצירתית, מורידה, שלא עוזרת בכלום.

אז דבר ראשון התעסקנו בבניית העולם התנ״כי ורק אחרי שדודי זילבר המפיק חיבר אותנו לסט של רומא העתיקה באולפני ״ניו בואיינה״ בבולגריה – הייתה לנו אפשרות בכלל להבין איפה הסרט הזה מתרחש. עד לאותה נקודה אבי אביבי ז״ל, המעצב האמנותי, ואני רק חלמנו חלומות בלתי אפשריים על איך סדום נראית. אלה היו חלומות יפים ולא ריאליים בעליל. פתאום באולפן בבולגריה, יכולנו לראות איך עושים את הסרט הזה. היו שם רחובות שלמים ופנימיים של ארמונות. טסתי כמה פעמים לסט, גם כדי להכיר חלק מהצוות הבולגרי וגם כדי להבין מה בנמצא ומה לא. בנוסף גם התחלנו חזרות עם השחקנים בארץ ואיתם שכתובים חדשים לתסריט. ככה שבעצם העבודה הייתה בניית העולם ובמקביל דיוק התסריט למציאות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

שוב, חשוב לציין שאני לא כתבתי את התסריט, אני אמנם הייתי חלק בכל העבודה עליו אבל הגעתי כבמאי. העבודה עם השחקנים ב״ארץ נהדרת״ היא מעוררת השראה ונותנת חופש מוחלט. מדובר בחבורה כל כך כריזמטית ומוכשרת, שפשוט נותנת לך את החופש לעשות איתם הכל. אין מחסומים בכלום, זה משחרר ונותן ביטחון גדול. הם אלסטיים ופתוחים לכל כיוון. עוד לפני שיצאנו לצילומים מולי ידע טוב מאוד, לאור הניסיון העשיר שלו עם השחקנים בעונות של התכנית, מי מתאים למה. לכן כבר מהתחלה כל אחד מהשחקנים היה בנעליים שהכי התאימו לו וזה נתן לנו את האפשרות רק לדייק פנימה.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה, מה התחושה?

יום ראשון בסרט קולנוע שאתה מביים הוא תמיד מרגש ומלחיץ ביחד. התחושה היא כפולה – גם איזה כיף שאני הולך לביים את הדבר הגדול הזה ויחד עם זה איך לעזאזל אני אביים את הדבר הגדול הזה?! ישנה תמיד תחושה של ריחוף בעיקר בתחילת היום- אתה מגיע מתוך העבודה האינטנסיבית, אבל התיאורטית, של הפרה פרודקשן לתוך הדבר עצמו. אבל התחושה הזו מתפוגגת אחרי סיום של הסצינה הראשונה כשאתה מבין עוד כמה יש לך לדחוס ביום הזה ועכשיו מתחיל המירוץ של ההספק. במקרה של ״זוהי סדום״ ההתרגשות הייתה גדולה ביותר כי זה גם סרט קולנוע ראשון שביימתי וגם הצילומים היו בבולגריה

כשאתה מצלם בחו״ל במקומות חדשים עם צוות מקומי ישנה תמיד תחושה אחרת ומיוחדת, האור אחר, הריח אחר ויש איזו חגיגיות מיוחדת באוויר. מבחינתי לביים זה המקום שאני הכי רגוע בו בחיים, שים אותי עם אינסטלטור בבית ואני מאבד את זה. אבל סט צילומים ועשייה קולנועית תמיד היו בשבילי מקור להנאה ושלווה. מצחיק להגיד שלווה על צילומים, בסדרה האחרונה שביימתי ״נוטוק״ לוסי איוב שמשחקת באחד התפקידים הראשיים אמרה לי בין הסצינות ״אז להיות במאי זה בעצם לדלג בין רצף של התקפי לב״ ואין יותר נכון מזה. הבעיות הן כלתו של הבמאי ואין צילומים בלי התמודדות עם הבלתי צפוי שדופק על דלתך כל רגע. ועם זאת ועם כל הקושי והלחץ שטמון בעבודה הזו אין דבר שמרגיש לי בטוח וטוב יותר מסט של צילומים.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

יש מעבר מאוד מעניין בצפייה בחומרים בזמן הצילומים לבין הצפייה שלהם בחדר עריכה. לראות חומרים בזמן צילומים זה כיף גדול, אתה נהנה מההישגים ויש חופש גדול מבחינתך כי כל שוט יפה וכל רגע מיוחד נראה לך שיעבוד ויהיה בסרט. זה רק כשאתה מגיע לעריכה ומתחיל לחבר את השוטים שאתה באמת מתחיל להבין את המשמעות של כל שוט ומה בכלל התפקיד שלו בכל סצינה. אתה משנה את המבט שלך על החומרים מזמן הצילום לזמן העריכה, השינוי הזה הוא קשוח מאוד והוא תמיד מלווה בתחושת דיכאון קלה. שום דבר לא עובד פתאום ושום דבר לא מתחבר. השוט שחשבת שהוא הכי טוב בסצנה מעכב את הקצב, רגע המשחק שהכי עבד לך פתאום נראה מוגזם מדי ועוד ועוד. למעשה עכשיו אתה מלמד את עצמך להשליך את העיניים הקודמות שלך ולהדביק לעצמך עיניים חדשות. זה קשה אבל זה חלק בלתי נמנע מהתהליך. זה לעשות ריסטארט.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זה הרגע שהלב מתחיל לעבוד שעות נוספות. האנרגיה בקהל היא תמיד מדוייקת, זה ממש עניין חייתי וברור, אין אמצע או שזה עובד או שזה לא. אם משהו עובד ותופס אתה מרגיש את זה באולם. האוויר עומד. ויש חיבור מגנטי בין הצופים למסך. ואם יש איזו תחושה רגע של התעייפות אז כנראה שיש פה איזו בטן בסרט. אנחנו הקרנו ראף קאט של הסרט לקהל גדול באולם, כהקרנת מבחן כזו. הקלטנו את הצחוקים כדי להרגיש איזה בדיחות עובדות חזק יותר ואלה לא. שם גם הרגשנו איפה הסרט מתעייף וצריך להזריק בו משהו חדש שיעיר אותו. זה מאוד יפה להתחבר אל הסרט שוב מתחושת חווית הצפייה בו שהיא כבר לא אתה כבמאי מול הסרט אלא מהקהל שפוגש אותו. להקשיב לתחושות זה חשוב ואני חושב שהרווחנו הרבה מההקרנה הזו בתיקונים שעשינו אחרי זה לסרט.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

את התיקוני צבע לסרט עשינו בגרמניה במעבדת קולנוע מאוד נחשבת בברלין. הקולוריסטית הגרמנייה של הסרט הייתה יושבת בשתיקה מלחיצה בעמדה שלה בתוך האולם קולנוע הקטן שבו דייקנו את הצבע. היא לא הבינה מילה בעברית ולא היה לי ברור מה היא באמת חושבת על הסרט. היינו עובדים ומתקנים את הצבע, מדברים קצת ושוב חוזרים לאיזה שקט מתודי כמו בספרייה. אבל כל פעם שטל פרידמן הופיע על המסך לבוש כאשת לוט היא הייתה פורצת בצחוק מתגלגל בלתי נשלט. זה ממש הפתיע אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך הומור יכול להיות אוניברסלי אם הוא נוגע בתדר שכולם מכירים. זה היה מדהים לראות איך האנרגיה של פרידמן חצתה תרבויות ואפילו הצליחה להצחיק אישה שזרה כל כך לעולם ולשפה שלנו.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

״זוהי סדום״ הוא לא סרט קלאסי ראשון, רחוק מזה. הסרט האישי יותר שלי היה ״לוויה בצהריים״ שניסיתי להרים עוד לפני שמולי הציע לי לביים את ״זוהי סדום״ אבל בסוף הגעתי לעשות אותו אחרי. באיזשהו אופן הסרט האישי שלי הוא הסרט השני שלי. אבל מכיוון שאני לא באמת מסוגל לביים מבלי להזדהות אז אני חושב שב״זוהי סדום״ מאוד התחברתי לדמות של לוט, שגילם אותה דב נבון. הדמות שלו, של האנטי גיבור הקלאסי, זה שמנסה לעשות טוב אבל מאבד את כל הערכים בדרך. לוט הוא מסוג הדמויות שלנצח הלב שלי יצא אליהם. כי מבחינתי אין באמת גיבורים, רק אנטי גיבורים.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

הסרט הזה דחף אותי לעשות סרט מאוד שונה ממנו. יש מצב ש״לוויה בצהריים״ ו״זוהי סדום״ הם הסרטים השונים ביותר שיש, מבחינת כל פרמטר. חיפשתי לעשות בדיוק ההפך אחרי ״זוהי סדום״, חיפשתי לעשות משהו אווירתי, שקט ומאוד דרמטי, כל הערכים ההפוכים מ״זוהי סדום״. הרבה מ״לוויה בצהריים״ הגיע מתוך אנרגיה הפוכה ל״זוהי סדום״ ומרצון ללכת לכיוונים אחרים לגמרי ומהבחינה הזו ״זוהי סדום״ אני חושב שינה אותי, כי גם דחף אותי חזק יותר למקומות שלא הייתי בטוח בהם. היום אני רוצה ללמוד איך עושים את ״זוהי סדום״ משולב עם ״לוויה בצהריים״. ללמוד איך לאזן את כל התחושות המנוגדות. זו המשימה הכי מאתגרת ביצירה, האיזון.