היום ה-9 בנובמבר – התאריך שחוזר בשיר "סיגליות" של דויד ברוזה, ושנים רבות עורר סקרנות. שיר שנשמע פשוט ורומנטי מבחוץ, אבל נולד מרגעים קשים, זיכרונות מלחמה, אהבה שניסתה להישאר בחיים ומחווה שקטה אחת שחצתה שפה, תרבות ויבשות.

מספרד לישראל

לפני שהיה "סיגליות", היה שיר ספרדי בשם Un ramito de violetas ("זר קטן של סיגליות") שכתבה הזמרת הספרדייה ססיליה בתחילת שנות ה-70. השיר מספר על אישה נשואה שמקבלת פעם בשנה, תמיד באותו היום, זר קטן של סיגליות ומכתב בלי חתימה. היא לא יודעת מי שולח, אבל הדבר גורם לה להרגיש שמישהו זוכר אותה, רואה אותה, חושב עליה.

ססיליה עצמה נהרגה בתאונת דרכים בגיל 27, והפכה לאגדה תרבותית. השיר נשאר – כמו תזכורת למשהו עדין שנקטע.

מפסטיבל בנגב למלחמה בצפון

דויד ברוזה הכיר את השיר כבר מילדותו בספרד. שנים אחר כך, בפסטיבל נביעות ב-1978, פסטיבל קטן וחופשי שנערך במדבר, הוא שר אותו בפני יהונתן גפן. גפן זכר, אבל הסיפור חיכה לרגע שבו יפגוש מקום אחר בלב. הרגע הזה הגיע במלחמת לבנון הראשונה, כשברוזה וגפן שירתו יחד במילואים. גפן הגיע לשם כשהוא נושא עימו זיכרונות וּפצעים מן המלחמות הקודמות, ששת הימים ויום הכיפורים, וברוזה החל לשקוע בעצמו בעקבות מה שראה בשטח. בתוך המתח, השקט הכבד של הלילות והרעש הבלתי פוסק של הימים, הצטברו רגשות שלא היה קל לבטא, ודוקא שם חזרו השירים הספרדיים להיות המקום הקטן שבו אפשר עדיין לנשום.

יהונתן גפן. (באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במחנה, ערמון נועם)

"תקליט את זה. בשבילך"

רותי, זוגתו של ברוזה באותה תקופה, הייתה זו שראתה מקרוב איך המלחמה משפיעה עליו. היא שמה לב שהוא נסגר, משתתק, מאבד עניין בדברים שהיו חשובים לו. בשלב מסוים היא אמרה לו משפט ישיר וברור: "תקליט את השירים האלה. בשבילך." לא מתוך חשיבה על אלבום או הצלחה – אלא כדי שיהיה לו משהו יציב להישען עליו.

ברוזה לקח את הדברים ברצינות. הוא ישב מול יהונתן גפן ותרגם לו את השירים מהספרדית, לא כמילון אלא כהסבר של סיפור ורגש. גפן כתב מחדש בעברית, בצורה ששמרה על המשמעות המקורית אבל התאימה לשפה ולתרבות המקומית. זו הייתה עבודה שקטה, לא דרמטית, אבל מאוד מדויקת.

כך נולד האלבום "האישה שאיתי" (1983), שהפך לאחד הבולטים בקריירה של ברוזה. סיגליות היה אחד השירים שבלטו מיד, אולי משום שהסיפור שבו ברור, קרוב, וקל להזדהות איתו.

דויד ברוזה בצעירותו. (צילום מסך מתוך עמוד היוטיוב של "מוזיקה ישראלית")

על אישה אחת וזר אחד בשנה

בגרסה העברית, כמו במקור, הסיפור הוא על אישה נשואה שחיה עם בעל שאינו מרבה לדבר או לבטא רגש. במשך שלוש שנים היא מקבלת מכתבים וזר סיגליות, תמיד באותו תאריך: 9 בנובמבר. היא מייחסת את המחווה למישהו אחר, דמות עדינה ורומנטית כפי שהייתה רוצה לראות. רק בסיום מתברר שהשולח הוא דווקא בעלה. לא רומן, לא סוד גדול – אלא ניסיון לומר "אני רואה אותך" בדרך שהוא מסוגל לה.

למה דווקא 9 בנובמבר?

במדריד זהו יום החג של הפטרונית של העיר, הבתולה מאלמודנה. ביום הזה גברים היו נוהגים להביא לנשים זרי סיגליות. מחווה קטנה, שקטה, שאומרת הרבה בלי מילים.

דויד ברוזה. (צילום: זיו ברק)

אז למה השיר נשאר?

סגליות נשאר כאן כי הוא נוגע במשהו מוכר ויומיומי: אהבה שלא תמיד מצליח להיאמר בקול. לא אהבה מוחצנת, אלא כזו שמתקיימת בשתיקות,במחוות קטנות, במה שנשאר על השולחן אחרי שהמילים נגמרות. זה שיר שמדבר על מה שנשמר מתחת לדלת, על הקשר שנבנה דווקא ברגעים שבהם לא מעזים לומר הכל. אולי בגלל זה, גם אחרי ארבעים שנה, הוא עדיין מצליח לרגש.