לא בכל יום מתפרסמת בעיתון "הארץ" כתבת ענק, לא רק מקיפה אלא כמעט אוהדת, על דמות רבנית כה מסתורית כמו "הינוקא". אך הכתבה של רן שמעוני היא יותר מסיקור עיתונאי; זהו תיעוד של מסע אישי, כמעט רוחני, של כתב חילוני שנשאב לעולמו של הרב ומתאר בגילוי לב נדיר את הרגעים בהם האמונה כמעט ונגעה גם בו.

"לפעמים אפילו מאמין"

שמעוני פותח את הכתבה בהצהרה ברורה לגבי זהותו: "אני לא אדם דתי. מעולם לא הייתי, וכנראה שלעולם כבר לא אהיה". דווקא מנקודת מוצא זו, וידויו הופך למטלטל יותר. הוא מספר כיצד במשך שבועות, החל מראש חודש אלול, הוא מצא את עצמו "הולך בדרכו של רב", יושב בשיעוריו, מצטרף לתפילות המוניות, ולרגעים, הוא כותב, "אפילו מאמין".

החיבור הראשוני שלו אינו נובע מניסים, אלא ממסר אנושי פשוט. הינוקא אומר בשיעור: "כשקשה לך, אל תרים את הידיים. כשקשה לך, תרים את הראש… מבט אחד למעלה יביא לך יראת שמים כמו שלא קיבלת בשום מקום". המילים הללו מחלחלות עמוק אל הכתב, שמודה: "ונדמה לי שאני אחד מהם. אחד מבין רבים… שקוע במסך… הראש שלי תמיד למטה. אבל הנה עכשיו יכול להיות שנפתחה לי אפשרות אחרת. אפשרות של שמים".

מהתבוננות להשתתפות

ככל שהסיקור נמשך, הגבול בין הכתב המתעד לאדם החווה את הרגע מיטשטש. שמעוני מתאר כיצד במהלך ניגון סוחף, לאחר שעות של המתנה, בחור צעיר לבוש חליפה מחבק אותו "כאילו היינו מכרים ותיקים", לוחש לו שהוא "איש מתוק", והשניים שרים יחד "בקול גדול, נבלעים בתוך הניגון. משתכרים מעוצמת הרגע". זוהי סצנה שכמעט בלתי נתפסת במונחים של סיקור עיתונאי יבש, והיא חושפת כתב שאינו רק צופה מהצד, אלא נותן לעצמו להיסחף.

עד ראייה לנס

שיאו של המסע האישי מתרחש בחדר צדדי, הרחק מההמון, במפגש עם החולים הקשים ביותר. שמעוני נמצא שם כעד יחיד מהתקשורת. הוא מתאר אדם מבוגר, שהובא על כיסא, ולאחר שקיבל את ברכת הרב, הוא קם ממנו לפתע ומתחיל לצעוד בכוחות עצמו אל מחוץ לחדר. התדהמה בחדר גדולה, וגם שמעוני לא נשאר אדיש. הוא כותב: "רק אני עומד דום, כמי שצפה עכשיו בנס". כשהרב קורא "הודו לשם כי טוב", הוא מציין שהפעם, "מוקסמים, כולם חוזרים אחריו. גם אני".

למרות החוויות העוצמתיות, הכתבה אינה מתעלמת מהמורכבות. שמעוני מציין את "נורות האזהרה" – גיוס של 23 מיליון שקלים, טיסה במטוס פרטי ופולחן אישיות ברשתות החברתיות. הוא מודה שהתקשה להאמין לרב כשטען שהוא "שונא כבוד". אך גם אז, התיאור מגיע ממקום אישי ומתחבט, ולא מתוך עמדה שיפוטית.

בשורה התחתונה, הכתבה המפתיעה ב"הארץ" היא כזו לא רק בגלל נכונותה להתעמק בתופעת הינוקא, אלא בזכות היושרה שבה הכתב חושף את השפעתו העמוקה של המפגש עליו עצמו – עדות נדירה לכך שכוחה של אמונה יכול לטלטל גם את החילוני והספקן ביותר.