הסופרת והיוצרת הדסה בן ארי שיתפה פוסט אישי לקראת יום כיפור, ובו התייחסה למראה החיצוני, לזיכרון הנופלים ולתפילה הלא מושלמת של עם ישראל.

בן ארי פתחה בתחושת החמצה: "איזה באסה שאף פעם לא יקחו אותי להנחות את טקס המשואות. ככה חשבתי לעצמי השבת. שבאסה שלא יקחו אותי, אני נמוכה. וגם לא מספיק רזה. זה לא משנה שאת הולכת לסטודיו לכושר שלוש פעמים בשבוע ועוד פעם אחת לסטודיו לריקוד. ילדת שבעה ילדים. תתמודדי".

לדבריה, המחשבה על כך הגיעה דווקא מתוך מקום שבו כלל לא רצתה את הבמה: "אין לי מושג מאיפה זה צץ. אני הרי בכלל לא רוצה להנחות את הטקס. אני אוהבת לחגוג עם הילדים שלי ביום העצמאות. אבל המחשבה הדבילית הזאת הזכירה לי עיניים מדהימות שקפצו לי באינסטגרם".

בן ארי מספרת כיצד נעצרה מול תמונה של לוחם שנהרג. לדבריה, הוא לא נראה מושלם, וזה בדיוק מה שמשך אותה: "התבוננתי בהם בכאב. העולם עצר מבחינתי. ונעצרתי על תמונה אחת. ובה חייל אחד. עם שני אישונים שממוקמים באופן לא מאוזן. וחיוך שהוא קטן בצד אחד וגדול בצד השני. הגבות שלו לא היו מסודרות… הוא היה כל כך נכון וכל כך לא. כלומר, הוא היה פוטוגני להפליא, והקסם של התמונה היה שהיא לא מושלמת".

בהמשך היא משתפת בתחושת כאב שנולדה מהתבוננות בו: "לא ידעתי אם הוא מביט בי או פוזל… התאהבתי בו ברגע הזה. ביופי הזה. החי הזה. והרגשתי שכואב לי בנשמה וגם בגוף, שהוא כבר לא איתנו".

לקראת סוף הפוסט בן ארי מקשרת בין התחושות ליום כיפור: "פתאום אני חושבת שככה אני נכנסת ליום כיפור. אלוהים, זה אנחנו. העם שלך. עין פה, עין שם. קצת פוזלים. מתאחדים בשדה הקרב וחוסמים את איילון. טייק איט או ליב איט".

היא חותמת בתפילה פשוטה: "הלוואי שתיקח אותנו ותתאהב בנו למרות המראה הטבעי והלא מושלם. זה אנחנו. ויש פצעים שאולי לעולם לא נוכל לרפא בעצמנו. תעזור לנו קצת בזה. תוריד לנו את השחור בין השיניים, תסדר אותנו. תסיים לנו את המלחמות. כולן. תודה".