אחד הדברים שצריך לעשות לפני שמדליקים מדורה הוא לארגן אותה.
כל אחד יודע שחובה שבשטח המדורה יהיה לפחות מבוגר אחראי אחד
שירחיק מהאש את כל מי שחושב שהוא גיבור-על וינסה לקפוץ לתוכה,
וגם ידע איך להנדס את הפירמידה בצורה הגיונית כדי שהמדורה לא תיפול על מי שיושב לידה.
וכמובן שאחרי שהאש דולקת צריך תכנית אמנותית.
זה המקום של המוכשרים בכיתה בתנועת-הנוער או בקבוצת החברים לעבודה לקפוץ קדימה
ולהציג בפני כולם את הכישרון שלהם להחזיק ערב שלם על הכתפיים או לפחות לנסות.
הצ’יזבטים הזכורים לטוב ואחד חדש
האתגר העיקרי של הסובבים את המדורה הוא להישאר ערים רוב הלילה או כולו.
אחרי שכולם מדברים עם כולם בדרך כלל מתחילים לספר צ’יזבטים. אותם סיפורים
מסתוריים שאין איש יודע מי כתב אותם, אבל כל אחד עושה זאת בתוכן דומה ובדרך שונה.
להלן רשימת הסיפורים המפחידים/ מצחיקים שאין מדורה שלמה בלעדיהם:
"היד השחורה"
סיפור קצר טיפשי אך חביב על איש עשיר שעבר לאחוזה מפוארת ושומע קול צרוד(וזה כבר מפחיד, תודו) שמבשר לו את המסר המזעזע הבא: “היד השחורה תבוא אליך בשתים-עשרה בלילה". כמובן שלאורך כל הסיפור האיש מנסה להשתיק את הקול הצרוד אך הרועם ללא הצלחה, עד שבסוף כמובן שבאה אליו בלילה יד שחורה ענקית ומאיימת ומכף ידה משמיעה את האזהרה הבאה : “אם לא תרחץ את היד שלך- היא תהיה שחורה!”
את הסוף חובה לצעוק בהפתעה שתעיף לאנשים את הקבב מהפה והשתייה מיד, וכמובן כדאי להוסיף גם צחוק מרושע ואחר כך צחוק אמיתי- כי זה סיפור כל כך טיפשי שהוא מוכרח להסתיים בצחוק גדול.
"המעיל במכונית"
זהו סיפור קלאסי וקצר על בחור שלוקח טרמפיסט(במקור טרמפיסטית) עטוף מעיל בלילה גשום. לאורך הסיפור הטרמפיסט מדבר אתו מעט ומסתכל לצדדים ובסוף יורד מהרכב ומשאיר ארנק במושב האחורי. הנהג הטוב שרוצה לקיים מצוות השבת אבדה כהלכתה מחפש את המעיל לפי הכתובת שרשומה בארנק ומגלה להפתעתו שהאדם הנ"ל ז"ל כבר עשרות שנים. כשהוא חוזר למכוניתו, הוא מבחין לא רחוק מהרכב בבית קברות. כשהוא מתקרב הוא מגלה את המעיל על המצבה ופורץ בצרחה איומה- וזה גם מה שהמספר עושה עד שכולם מתעוררים ומוסיפים עוד כמה קרשים למדורה.
"הדרך הביתה"
צ’יזבט פשוט חמוד ומגוחך ביותר על צעיר נמרץ שהולך הביתה מהעבודה, ובגלל שהוא עייף מאד הוא נאלץ לבצע קיצור דרך ולעבור בבית-קברות. למזלו הוא פוגש בדרך אדם מבוגר נחמד ומאיר פנים שמסכים ללוות אותו עד ביתו. הם מקשקשים על הא ודא, ובשלב מסוים הצעיר אומר למבוגר בהערכה: “איזה מזל שפגשתי אותך. זה נורא מפחיד ללכת בלילה בבית הקברות". והמבוגר משיב בחיוך: “ברור. לפני שנרצחתי כאן גם אני פחדתי ללכת הביתה דרך בית הקברות".
הצ’יזבט החדש: "הילדים והאגוזים"
בעיירה יהודית רחוקה נהגו הילדים לשחק באגוזים לפני חג הפסח. שני החברים שלוימלה ואבריימלה הרוויחו המון אגוזים והחביאו אותם בבור בחצר. לפני החג החליטו החברים הטובים כי במוצח"ג בלילה יחלקו ביניהם את השלל אך יעשו זאת במקום נסתר מעין כל. הסכימו השניים להיפגש קצת לפני חצות בבית הקברות של העיירה, וכדי שהשער לא ייסגר להם שמו שני אגוזים מהשקית כמעצור.
ישבו הילדים על הקרקע בין המצבות סמוך לגדר ולאור הירח החלו לחלק את הכמות העצומה של האגוזים: "אחד לי, אחד לך, אחד לי, אחד לך". השמש ר’ משה שהיה בדרכו לביתו אחרי נעילת בית הכנסת נעצר באחת לשמע קולות העולים מבית הקברות. הוא האזין ברוב קשב, וכמעט פרחה נשמתו מקרבו. משטח בית הקברות החשוך עלו קולות עמומים: "אחד לי, אחד לך".
רץ השמש והביא לגדר בית הקברות את רב העיירה רבי נחום ועמד עמו ליד השער באימה וחרדה.
"רבנו" אמר לו ר’ משה באימה, “השטן ומלאך המוות מחלקים ביניהם נשמות מי לגיהינום ומי ליגון שאולה". הרב ניסה להרגיעו אך ללא הועיל. “בוא, נתקרב לשער עוד קצת ונשמע טוב יותר". אמר הרב בביטחון.
אז נשמע קול עולה משטח בית הקברות לאמור : “זהו, גמרנו לחלק הכל".
וקול אחר השיב לו בתקיפות:
רגע אחד!מה עם השניים שליד השער?!”
ותודה לאבי ישראל שרפר על הסיפור המוצלח הזה)
תגובות