התפתחויות במכלול הפלסטיני בשבועות האחרונים אמורות להדאיג דווקא את מי ששמחים בגללן. בטרם אסביר, לצורך המאמר נסכים שכל האמירות השליליות על הפלסטינים ועל הרשות הפלסטינית (רש"פ) נכונות: אין עם מי לדבר, זה לא הזמן למשא ומתן, וכו'.

קחו למשל את ההחלטה לבנות באזור E1, בין ירושלים ומעלה אדומים. המטרה היא לא רק להרחיב את ירושלים רבתי, אלא – והדברים נאמרו במפורש – למנוע אפשרות להקים בעתיד מדינה פלסטינית לצד ישראל. אבל אם לא תהיה מדינה פלסטינית, מה כן יהיה?

גם אם ישראל תספח את השטח, סביר שכדי לא לסכן את זהותה כמדינה יהודית, היא לא תעניק למקומיים זכות הצבעה. היא בוודאי לא תעניק זכויות אם לא תספח. אפשר להתווכח האם כבר יש רוב ערבי בין הירדן והים או רק מיעוט גדול מאוד. כך או כך, שליטה לעד תדרוש אמצעים שיכבידו הן על משלם המיסים והן על זרועות הביטחון.

בנוסף, העולם יתנגד – הגם שיש הבדלים, שם הקוד לאפליה ממוסדת הוא "אפרטהייד", וזכור גורלה של דרום אפריקה הלבנה. כלומר, לא מתוך אילוץ אלא מתוך בחירה, ישראל החליטה להכניס את עצמה לתוך מלכודת דמוגרפית-מדינית. אם יש ממנה מוצא – לא שמעתי.

יאמר הקורא: אל דאגה, ארה"ב לצידנו. אכן, תמיכת ממשל טראמפ, בגיבוי שני בתי הקונגרס, כעת עם רוב רפובליקני, היא נכס לממשלה הנוכחית. אבל כהונת טראמפ תסתיים בעוד שלוש וחצי שנים. עוד קודם, בנובמבר 2026, יתקיימו בחירות אמצע, בהן כל בית הנבחרים ושליש מהסנאט יעמדו לבחירה.

מאחר שלפי כל הסקרים, התמיכה בישראל יורדת בכל המגזרים, ומאחר שכדי להיבחר, על מועמדים לשקף ישירות את רצון בוחריהם (ולא כמו בישראל, לפעול לפי הכתבה של מנגנון מרכזי כלשהו), ומאחר שהקונגרס מוביל את הקצאת הכספים ויש לו גם השפעה על מדיניות, מוטב לא להניח שהתמיכה שאנו עדים לה כעת מובטחת לעד.

ומכאן להודעות של מדינות רבות שבכוונתן להכיר בקרוב במדינה פלסטינית. איך מדינות שמתעקשות שהן תומכות בביטחונה של ישראל ובזכותה להגן על עצמה, מתכוונות לפעול בניגוד לעמדתה?

תלמדו מלקחי העבר

מקצת המניע הוא תסכול מהנעשה בעזה – כמו רבים בישראל, הם סבורים שהמלחמה נמשכת ממניעים פוליטיים. לא פחות חשוב, הם מבינים שצעדי ישראל ביהודה ושומרון יביאו למציאות של מדינה אחת, וישראל תחדל להיות מדינה יהודית. הם טוענים שכידידים, הם שואפים למנוע זאת.

אשר לעוד עניין שעורר שמחה בחוגים מסוימים: סירוב ארה"ב להתיר לנציגי הרש"פ כניסה לארה"ב כדי להשתתף בעצרת האו"ם בניו יורק – יש תקדים. החוזה בין ארה"ב והאו"ם מחייב אותה לאפשר לנציגים להיכנס לתחומה, וכך היא נוהגת כמעט תמיד. חריג בולט היה במהלך מושב הפתיחה של העצרת הכללית של האו"ם ב-1988. לאחר שוושינגטון הודיעה שתמנע אשרה ממנהיג אש"פ יאסר ערפאת, הוחלט להעביר את מושב העצרת למשך כמה ימים למטה האו"ם בג'נבה, וערפאת נאם שם ב-13 בדצמבר.

במסיבת עיתונאים למחרת, הוא הדגיש את זכותה של ישראל להתקיים ואת תמיכת אש"פ בהחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון. בו ביום, ארה"ב הודיעה שהיא פותחת בדיאלוג מהותי עם הארגון. גם אם היו סימנים מקדימים לשינוי במדיניותה, הצעד האמריקאי נתפס בישראל כסטירת לחי.

מי שבטוח שישראל (או כל מדינה אחרת) יכולה לפעול כפי רצונה, ושלמעשיה לא יהיו השלכות – טוב יעשה אם יתבונן בתקדימים, ויתעשת.

==

טובה הרצל היא גימלאית של משרד החוץ. הייתה בין היתר שגרירה בדרום אפריקה, שגרירה ראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, וקצינת קישור לקונגרס בשגרירות בוושינגטון.