"אין כיום אנשים היודעים להורות בתורה כולה"

מלך, שופט, כהן ונביא

פרשתנו עוסקת במצוות החלות על כלל עם ישראל, בתור עם. אפשר לראות בפרשתנו את הפירוט של ארבעת יסודות הנהגת האומה: מלך, שופט, כהן ונביא (ראשי תיבות משכ"ן). ישנה חשיבות שכל אחד מהם ישמור על ייחודיותו ושלא ייווצר ערבוב בין התפקידים: כהן לא יכול להיות מלך ונביא אינו יכול להורות הלכה מתוך נבואתו – נביא שפסק חייב מיתה (רמב"ם, הקדמה למשנה), וכן בכל הכיוונים. אסור לערבב בין ארבעת הכוחות, ההנהגות הללו צריכות לפעול בהרמוניה ועם זאת בנפרד. דומה לכך היא הצורה בה כיום מתנהלות המדינות הדמוקרטיות, בכל מדינה ישנם שלושה כוחות שונים שבונים יחד את המדינה: הרשות השופטת, המבצעת והמחוקקת. כל אחת פועלת בפני עצמה, אך יחד, בצורה הרמונית.

דבר זה מופיע גם בתוך האדם, בתוכו קיימים ארבעה כוחות נפש ראשיים שדרכם הוא פועל: שכל, רגש, רצון ודמיון. כל אחד מהכוחות חשוב מאוד בפני עצמו אך העירבוב ביניהם יכול לגרום חורבן ועל כן צריך זהירות לשמור אותם ייחודיים, לא להשתמש ברגש כאשר יש צורך בשכל, ולא להיפך. עם זאת כפי שבאדם 'מלך' הכוחות הוא השכל, הוא המוביל את כוחות הנפש בדרך הנכונה, כך גם באומה השכל צריך להוביל, הסנהדרין, גדולי התורה. מי שמחליט האם נביא הוא נביא או לא הם הסנהדרין, ומי שמינה את שאול ודוד למלכים זה שמואל, מכח התורה שבו. השכל, הסנהדרין, הם הכוחות שצריכים להוביל ולנווט את שאר הכוחות.

מלך – לכתחילה או דיעבד?

הדבר הראשון שנדרש על מנת להקים ממשלה זה להמליך מלך. במסכת סנהדרין מופיעה מחלוקת האם להמליך מלך זו מצווה או לא. לבסוף הרמב"ם פסק שזו מצווה והאברבנל פסק שדבר זה הינו רשות. האברבנל לא התלהב, ובצדק, ממינוי מלך על עם שלם, האברבנל היה חי בספרד והיה מעורב שם בפוליטיקה וראה מול עיניו את כל המושחתות של המלוכה, שהרי מלך אין מי שמופקד עליו ויכול לעשות כטוב בעיניו. על כן לדעת האברבנל אין חובה לנהל שלטון דווקא באורח של מלוכה, אלא אפשר למצוא גם צורה אחרת, כגון שלטון דמוקרטי. אמנם גם שילטון דמוקרטי עלול להיות מושחט, כגון ברוסיה ובארצות ערב, גם הטלר עלה לשלטון באורח דמוקרטי. אך ייתכן שישנם פחות סיכונים בשלטון דמוקרטי. עם זאת, כמובן שהמציאות האידיאלית היא מלך טוב וצדיק.

לכאורה פשוטה יותר ההבנה האומרת שאין מצווה להמליך מלך, שהרי פשט הפסוק אומר (דברים יז יד): "ואמרת אשימה עלי מלך", כלומר הדבר תלוי בעם, אם הוא מבקש זאת או לא. מבאר שם הנצי"ב: "נראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח ומצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, משום כך אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, עפ"י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך ומשום כך כתיב ואמרת וכו' שיהא העם מבקשים כך אז שום תשים וכו'".
מבאר הנצי"ב שבאמת קיימת חובה למנות מלך, אלא שאם ימנו מלך כאשר העם אינו סומך עליו הדבר עלול לגרום לבעיות קשות שיגיעו עד לכדי סכנת נפשות. על כן, זו מציאות של חוסר ברירה, של פיקוח נפש, ועל כן למרות שיש בכך איסור דאורייתא, לא ממנים מלך, שהרי פיקוח נפש דוחה מצות דאורייתא.

דוגמא לכך אפשר לראות אצל שאול המלך שלאחר שנתמנה למלך לא ישב בעיר הבירה לשלוט אלא חזר לביתו, מדוע? משום ששמע שהעם מרנן אחריו (שמואל א י כז): "ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה". רק לאחר שנלחם והציל את אנשי יבש גלעד מנחש העמוני העם החל לתת בו אמון ואמרו "מי האומר שאול ימלוך עלינו (מי שאמר כך בלעג ובתמיה) תנו האנשים ונמיתם".

אמנם האבני נזר חולק על הסברו של הנצי"ב, וסובר שהאמון הוא חלק מהציווי של המלכת מלך, כאשר העם אינו נותן אמון במלך אין חובה להמליך מלך, החיוב הזה תלוי באמון העם. אמנם כמובן כאשר העם נותן אמון במלך חיוב המלכת המלך חל.

שיטת הרב קוק

הרב קוק בספרו משפט כהן מבאר שדין מלך אינו חל רק על אדם שנתונים בידיו כל הסמכויות של הממלכה כבעבר, אלא גם בצורת השלטון הקיימת כיום הכוח להמליך ולהסמיך את המלך נימצא בידי העם, גם כאן יש לנבחר דין של מלך ועל כן צריך לנהוג בראשי הממשלות כמלכים לגבי אותם הסמכויות שהם מופקדים עליהם.

הרב קוק מביא ראיה לשיטתו מפסיקת הרמב"ם (שופטים ד יג): "ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים. ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר: 'לא יסור שבט מיהודה' אלו ראשי גליות שבבבל". על כן, אם לריש גלותא שהתמנה על ידי מלך בבל יש דין של מלך, קל וחומר שהיום לראש הממשלה יש דין של מלך. הרב כתב את תשובתו זו על השאלה כיצד היה לחשמונאים סמכות להתנהג כמו מלכים ובזכות כך זכינו לתשובה ארוכה בנושא המסבירה שמעמדם היא כמו של מלך.

כותב הרמב"ם בהלכות כלי מקדש שהמלך חייב להיות ירא שמים, ואם יש מלך שכשמינו אותו היה עם יראת שמים ולאחר מכן כפר מעבירים אותו. אם כן כיצד ייתכן לקרוא לראש ממשלה ללא יראת שמים מלך?

אפשר ללמוד זאת מהתוספות (סנהדרין כ ב) שמקשים מדוע נענש אחאב שלקח את כרם נבות, הרי מותר למלך להלאים שדות ולקחת אותם לעצמו! התוספות מביאים שם תירוצים רבים ואינם מזכירים תירוץ האומר 'הוא היה רשע ומשום כך לא הייתה לו סמכות של מלך', אלא שגם למלך רשע יש סמכות של מלך. וכן הדבר מובן שכן גם המלך הרשע ביותר בישראל לא התנהג כמלכי הגויים הרשעים כדוגמת טיטוס, נבוכדנצאר והיטלר.

סנהדרין – פסיקה ממלכתית לאומה

הכח היסודי השני בעם ישראל הוא הסנהדרין, שם מופיע הכח המרכזי של התורה של האומה. החשיבות העצומה של הסנהדרין, אינה פוגעת בחשיבות שלכל קהילה וישיבה יהיה רב בפני עצמו, אך האומה זקוקה לכח מרכזי של תורה. הסנהדרין נועד לקבוע בדברים השייכים לכלל: מינוי רבנים, מינוי דיינים, כשרות ארצית ממלכתית, גיורים וכדומה.

המציאות הקיימת כיום שישנם רמות שונות של כשרות וכל אחד אוכל את הכשרות שלו ואינו סומך על שאר הכשרויות יוצרת מציאות שערוריתית, אנשים אינם אוכלים זה אצל זה משום שאינם סומכים על רמת הכשרות שלהם. בגיור המצב הזה בעייתי עוד יותר, לא ייתכן שיהיו רמות בגיור, שלאדם א' אותו אדם יהיה יהודי ולאדם ב' הוא יהיה גוי, המציאות הזאת היא כבר לא נורמאלית. משום כך אי אפשר שתהיה מחלוקת על הגיור, את כל המחלוקות אפשר עוד לסבול, אך מחלוקת מי יהודי ומי לא זו מציאות בלתי אפשרית.

על כן יש צורך בסנהדרין, בבית דין כללי של העם, ומי שחולק עליהם חייב מיתה. כמובן אין מדברים על סתם ילדים שחולקים, אלא כאשר תלמיד חכם חולק על הסנהדרין על ידי נימוקים הלכתיים זו כבר מציאות בעייתי הוא מסכן את כולם, אנשים עלולים להתבלבל, על כן אותו אדם חייב מיתה.

על כן צריך להקים סנהדרין שתכריע בעניינים כלל ישראלים, אחרת יהיו כאן שני עמים, תעשה התורה כשני תורות. כיום היו מספר נסיונות להקים סנהדרין, אך לאמיתו של דבר כרגע זה לא אפשרי. על מנת להקים סנהדרין זקוקים לאנשים היודעים להורות בכל התורה כולה, כיום אין כאלו אנשים. כיום יש את הרבנות הראשית, שהיא אמנם איננה סנהדרין, אך היא המרא דאתרא של ישראל, ובעזרת ד' מתוך כך הדבר יתקדם אט אט למציאות הסנהדרין המיוחלת.

כהונה – חיבור העם אל הקודש

הכהונה היא החוליה המקשרת בין ישראל לקב"ה. כיום אפשר לשמוע הרבה את הביטוי 'אני לא מתחבר', כיום אנשים אומרים זאת בצורה שאיננה רצינית, אך באמת יש חשיבות שהאדם יתחבר לעבודת ד'. כיום קשה לאנשים להתחבר לבית הכנסת, אך לבית המקדש אנשים היו מתחברים והכהנים עוזרים לכך. הכהנים, אנשי קודש עליונים, אנשי מעלה, היו מסתובבים באומה ונותנים דחיפה לאנשים להתרומם ולהתעלות למעלה מהמציאות החומרית בה הם נמצאים.

הכהנים הם גם תלמידי חכמים גדולים, כפי שמובן מהפסוק (דברים יז יב): "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ד' אלוהיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל". אך הכהנים אינם תלמידי חכמים מהסוג הרגיל, הם אינם דומים לסנהדרין, הם פוסקים בצורה אחרת.

מבאר הנצי"ב בספרו קדמת עמק (הקדמתו לספרו של רב אחאי גאון), שלכהנים יש צורת פסיקה ייחודית, שואלים אותם שאלה, הם שוקלים מהר את כל הצדדים ומוציאים פסק במהירות. לעומת זאת שבט יהודה שעליהם נאמר (בראשית מט י): "לא יסור שבט מיהודה", מבארים בצורה ארוכה את הסברות והשיקולים לכל צד, לוקח יותר זמן עד שמוציאים מהם את הפסק, אך הפסק שהם מוציאים הם יסודות עמוקים וקבועים. לכהן יש כח מיוחד, הוא מסתייע ברוח הקודש כדי לברר במהירות את השאלה, רוח הקודש מושיטה לו את כל השיקולים השונים, הוא בוחן אותם במהירות ופוסק על פי אותם השיקולים (ולא על פי רוח הקודש).

מסופר על הרב אברום שפירא שכאשר רצו לארגן פגישות של יהודים וגויים בארגון גשר הנועד לקשר בין תנועות שונות, שאלוהו מה דעתו על כך, השיב: אסור. שאלוהו מה המקור לכך? ענה: קודם כל זה אסור, אחר כך אמצא לכך מקור. זה דומה לפסיקת הכהנים, פסיקה הנובעת מאינטואיציה, שוקל מהר את כל הצדדים ומשיב תשובה מיד.

קדושת בית המקדש והכהנים משפיעים על הסובבים אותם. כל מי שהיה מגיע לבית המקדש היה נהפך להיות אדם אחר, ואם היה בר הכי היה זוכה לרוח הקודש. כל מי שהיה רואה את הקדושה היה מושפע ממנה, כהן הוא אדם מלאך, כאשר הקדושה מופיע מול העניים כבר אין שאלות ופקפוקים, הכל ברור, אי אפשר להקשות קושיות על המציאות, זוהי מדרגת הכהן (מלאכי ב ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא".