[מתוך שיחה עם עתונאי]

ש: אנו מכינים תוכנית רדיו על הסרט "תפילת הבנות" בבית הכנסת בנוה דקלים ביום הגירוש. רצינו לשתף אותך כי היית שם. האם זכור לך אם זה היה אירוע מאורגן או ספונטני?

ת: לא. ואיני רואה לזה חשיבות. העיקר שהתפללו.

ש: באיזה שלב נכנסת?

ת: איני זוכר. וגם לזה איני רואה חשיבות. המארגנים אמרו לי להתפלל עם הבנים לקראת הגירוש. אחרי שגורשו, הצטרפתי בבית הכנסת בו התפללו הבנות.

ש: מה הרגשת שם?

ת: גם זאת איני זוכר. ובכלל, מה שהרגשתי הוא דבר אישי. וגם משני.

ש: ומה לא משני?

ת: שהחריבו חבל ארץ, הרסו את החיים של אלפי אנשים, ועשו פשע נורא נגד הציונות.

ש: אבל אותה תפילת בנות היתה דבר מאד אנושי?

ת: וגירוש משפחות היה דבר מאוד מאוד לא אנושי.

ש: רואים אותך בסרט מברך ברוך דיין האמת וקורע חולצתך.

ת: כן.

ש: מה הרגשת אז?

ת: סליחה שאיני זוכר. ולא קרעתי על מנת להרגיש אלא כי זה התחייב מן המצב. לא הקריעה של חולצתי היא המוקד אלא הקריעה של חבל ארץ על תושביו. גם כמעט כל הבנות שם לא היו תושבות המקום, אלא אורחות שבאו להצטרף למאבק.

ש: אתה נאבקת בכל תוקף נגד הגירוש ויחד עם זה התנגדת לכל התנגשות עם צה"ל. איך זה בא לידי ביטוי בעמידתך שם בתפילה?

ת: זה לא בא לידי ביטוי. תפילה זו תפילה.

ש: מה אתה זוכר מהתפילה?

ת: איני זוכר הרבה. רק את הפסוק: תפילה לעני כי יעטוף. אני מבקש סליחתך על כך שאני לא כל כך משתף פעולה. אך סרט זה הוא לדעתי בגטליזציה.

ש: מה זו בגטליזציה?

ת: בגטל זה ענין של מה בכך, דבר פעוט. הופכים אירוע נורא לאיזו חוויה מזערית.

ש: אבל זהו סרט מאוד מרגש. אשלח לך קישור. הוא רק 40 דקות, ואז תוכל להתייחס.

ת: אין סיכוי שאסתכל. אין לי זמן. גם אין לי צורך בסרט, הרי הייתי שם.

ש: תודה. שלום.

ת: שלום.

בעקבות השיחה, כמה הערות

הערה א. עוד סיבה שלא אצפה בסרט היא שהוא כולל שירת נשים. כאשר עמדתי שם, סתמתי את אוזניי, אך רב חשוב שהיה אחראי אמר לי שלא אנהג כן כי זה שובר את מוראל הבנות, אז עשיתי כדבריו, כיון שהיה אחראי, וסמכתי על שיטת הפוסקים בדבר הנאה שבאה לו לאדם בל כרחו בפסחים כה. אחר כך התחרטתי, שלא צדקתי בזה, והייתי צריך כן לאטום את אוזניי, ואם זה מפריע, אז לצאת בעדינות.

הערה ב. הייתה שם רבנית חשובה והיא אמרה לאשתי, שכאשר היא הייתה בגיל הבנות שם, לא נהגו לחשוף החוצה רגשות באופן כה מובלט, והיה ניכר מדבריה שאין לה נחת רוח מזה.

הערה ג. זה פלא איך אנשים נתפסים לביטויי רגשות חיצוניים ולא לעצם הדברים. בדומה לזה כאשר בעצמי גורשתי ויצאתי מנוה דקלים, נפרדתי מן המקום, השתטחתי ונשקתי לחול. מישהו ראה אותי שוכב, דאג לי ושאל אותי אם אני מרגיש רע. אמרתי שאישית אני בסדר גמור, אך על מה שקרה אני מרגיש רע.

הערה ד. באופן כללי, אין עניין לעסוק בהעלאת גרה נפשית rumination ,Mental יש להסתכל קדימה ולא אחורה, ולהמשיך לבנות את ארצנו ולהבנות בה בחסדי ד' עלינו.