סמל משה נסים פרש ז"ל, בן 20 מירושלים, לוחם בגדוד נצח יהודה (97) מחטיבת כפיר, נפל היום (שלישי) בקרב בצפון רצועת עזה. לאחר מותו הועלה מדרגת רב"ט לדרגת סמל. הלווייתו התקיימה היום בירושלים.
אמו של משה נשאה דברים בהלוויה, ואמרה: "בלילה ניסינו לכתוב מילים וישבנו שעות ולא הצלחנו. ובדרך כלל אצלנו נשים לא מדברות מול קהל, בכלל לא מול קהל של גברים. אבל אני רק רוצה להפרד ולהגיד שהיום י"ב בתמוז, קודם כל זה תאריך חסידי, אז אני מאמינה שזה אומר משהו. ודבר שני, זה היום הולדת שלי. והיום לא נוכל יותר לחגוג את זה, אז רק נחשוב עליך היום, יום מוסר."
והוסיפה: "אני בניגוד לגיסי, אני לא כועסת עליך, הקב"ה, אני רק מאמינה שהכל לטובה. ואני יודעת שהבן שלי, שבזכותו הופכנו להיות הורים, שהוא היה רוצה שנעמוד זקופים, ושתמיד נהיה גאים במה שהוא עשה עד עכשיו. תמיד היה ילד טוב, אבל כבר כולם אמרו את זה. אז אין לי הרבה מה להוסיף."
בסרטון שפורסם מההלוויה, נראים גם אביו ואחיו של משה אומרים קדיש לעילוי נשמתו:
הרב זייני: מלחמה בין עם ה' להמון ברברי
רב המשפחה וראש ישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני ספד למשה: "עד כמה עצום של משה הי"ד שחרף נפשו בעד עם ה' ונצח ישראל וכל חיילינו בקו ראשון והכל בתמיכת כל משפחתו. לא נמצאו המילים שיכולות לנחם הורים שאיבדו בן יקר".
"אנחנו חדורי תקווה מומצאת שמסנוורת אותנו שמוכנים לנטוע תקווה, אל מול המון ברברי צמא דם. יש סיטואציות שמביאות אותנו להחלטות נמהרות, כנועות, חלשות, בגלל שהתקווה אומרת שצריך לתת, לוותר ולהיכנע שכן מדובר במלחמה בין שני עמים.
אין זה נכון! אין זו מלחמה רגילה בין עמים, אלא מלחמה בין עם ה' להמון ברברי שבגלל טעות ביולוגית אנושית בלתי מובנת נראים בדמות בני אדם, רוצחים לא אנושיים שפלים שבשם האמונה רוצחים תינוקות, אבות ואימהות, המון ברברי שלעולם לא היה לעם, אלא רוצחים שכל חייהם מקדשים את שפיכות הדם, ואלה שמבקשים לתת לראות אותם כאנשים שווי זכויות הם חסרי אחריות".
תגובות
איזה נורא! כמה כואב!!!!!!!!! משתתפת בצער המשפחות! דיייי עם אובדן החיים הזה, אי אפשר פעמיים ביום בממוצע "הותר לפרסום". מה הסוף? עוד כמה ילדים ילכו לנו??????
מה זה סרוגים חיילים חללים חרדים לא בכותרת הא. זה לא צהוב מידי עבורכם?
איזה כאב, הרגה אותי האמא המסכנה. כמה בכיתי. הרגה אותנו המלחמה הזו, תפסיקו אותה כבר, אי אפשר שמת ילד בן 19 פעמיים ביום בממוצע כבר חודש וזו השיגרה, שבוחרים להמשיך איתה גם מחר ומחרתיים ולא רואים את הסוף.