תורת המחנה ד – הרבנות הראשית מוציאה מדריך הלכתי חדש. בעשורים האחרונים חלה עלייה מבורכת בהתעניינות ובבקיאות הציבור הרחב בענייני כשרות.

הספר שלפנינו ממשיך את המגמה: כרך נוסף בסדרת 'תורת המחנה' של הרבנות הצבאית, המוקדש כולו להלכות כשרות. הספר מחולק לעשרה נושאים שבכל אחד כמה תשובות, ובסך הכל שישים ושלוש תשובות.

הספר לא בא להקיף את כלל הלכות כשרות אלא לקט שנבחר משיקולים שונים, כנראה אחד השיקולים הוא התייחסות להלכות המצויות יותר בצה"ל. הנושאים העיקריים הנידונים כאן: תולעים, בשר בחלב, טבילת כלים והכשרתם, בישולי גויים והפרשת חלה.

התשובות נכתבו בקפידה רבה, בתמציתיות וללא משא ומתן רב, אך עם סקירה נרחבת למדיי של דעות שונות ומגוונות, ותוך ציון מקורות מדויקים לכל דעה ודעה, והשקעת מאמץ רב לתאר כל דעה באופן מדויק ולתת לכל דעה את המשקל הראוי לה. ניכרת החתירה המתמדת להביא כל דעה ממקורותיה הראשוניים והעיקריים, ולא להסתפק בהפניות לספרי קיצורים בני זמננו. לא אגזים אם אומר שלפנינו 'אנציקלופדיה' לכשרות המזון, שראוי לה שתילמד גם מחוץ לגבולות צה"ל.

לאורך הספר פזורות הוראות רבות מהרב דב ליאור ומהרב אשר וייס, וכן הוראות מגדולים נוספים: הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב דוד כהן, הרב שמאי קהת הכהן גרוס, הרב שלמה משה עמאר, הרב מנחם מנדל שפרן ועוד. אם בעבר הושמעו קולות שלפיהם הרבנות הצבאית צריכה להיות 'עצמאית' ולהימנע מהסתמכות על פוסקים שמחוצה לה, הרי שספרנו ומחברינו נמנים על הרואים ברבנות הצבאית חלק מעולם התורה הרחב. כך נאה וכך יאה.

להלן כמה מההכרעות המובאות בספר

תולעים זעירות שניכרות רק במאמץ רב אסורות באכילה מן התורה (עמ' 31).

לכתחילה יש להוריד את חלקו העליון של הבצל (ראש הבצל ומעט מגוף הבצל), לקלף את הקליפה החיצונה ולשטוף את הבצל (עמ' 62).

יש להמתין שש שעות מלאות בין בשר לחלב (עמ' 84).

אף שמותר לשתות חלב סויה עם בשר, אין להגיש חלב סויה בארוחה בשרית בחדר אוכל (עמ' 147).

חובה לטבול את כלי הצבא, ואף רשאים לברך על טבילתם (עמ' 157).

סיר פויקה שבישלו בו בשר שאסור באכילה, ניתן להכשירו באמצעות מילויו בגחלים לוהטות למשך כרבע שעה (עמ' 210).

מותר לנציג הרבנות הצבאית להשליך מזון שנקנה או הוכן שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך לפעול בהתאם להנחיות, ואף אם המאכל לא נאסר (עמ' 333).

הנמנע ממאכל מסוים כיוון שבירר בדרך לימוד שמאכל זה אסור לגמרי, לא ייתן ממנו למי שמקל בדבר, ולמנהג האשכנזים המקל בכך יש לו על מה שיסמוך (עמ' 348).

בהקדמת הרב הראשי לצה"ל, הרב איל קרים, נכתב: 'חלק משמעותי ממסקנות ההלכה שבספר הוטמעו בעדכונים שונים להוראות הרב הראשי לצה"ל בנושא כשרות', ועם זאת, נוסף שם בכתב מודגש: 'את ההתנהלות היומיומית במטבחי צה"ל […] קובעות אך ורק ההנחיות והפקודות המחייבות. ספר זה נועד להרחיב את היריעה בלימוד הסוגיות ממקורותיהן מחד גיסא, ולשמש כלי עזר בידי הרבנים הצבאיים להכרעה הלכתית במצבים ייחודיים ומורכבים מאידך גיסא'.

דברים דומים נכתבו בהקדמת ראש מחלקת הרבנות, הרב חיים ויסברג. ואכן, פעמים רבות נקבעים בצה"ל נהלים שאינם נובעים במישרין מההלכה, ומטרתם לעשות לה משמרת. אם כן, ספרנו הוא מעין 'תורה שבכתב', והוא מבהיר את העקרונות תוך הותרת מרחב לקביעת נהלים מעשיים בשטח, לפי הנדרש והמקובל בצבא ולפי הנסיבות.

'תורת המחנה' נכתב מתוך גדלות ושקיעה בסוגיות. המסגרת הצבאית דורשת ספר מעשי ובהיר גם לחיילים פשוטים, ועם זאת ניכרים בספר עמל תורה וטרחה רבה וממושכת בבירור השורשים שמהם צמחו המסקנות, בכתיבה סדורה ומדוקדקת, בהתייעצויות רבות עם פוסקי הלכה, בבירורים טכניים ומדעיים שנוגעים ליישום בשטח. יישר כוחם של המחברים והמסייעים, ויהי רצון שימשיכו ויזכו את הרבים בתורתם.

==

תורת המחנה חלק ד – כשרות. כתיבה ועריכה: הרב דודי גרינפלד והרב חנניה שפרן. עורך ראשי: הרב אודי שורץ. הכוונה, ביקורת והכרעה: הרב איל קרים. הרבנות הצבאית הראשית. תשפ"ה. 448 עמ'.

פורסם לראשונה בירחון האוצר.