על מה אנחנו נלחמים?

אחי, סמג"ד שלוחם כיום ברפיח, שלח לנו בתחילת המלחמה תמונה מתוך בית בעזה, שבו תמונה ענקית של הר הבית. הוא כתב לנו על זה: 'אם למישהו עדיין לא ברור על מה המלחמה כאן'.

לצערנו, נדמה שיש כאן צד אחד שמודע לחלוטין למשמעות המלחמה שלו – "מבול אל-אקצא" הוא קורא למלחמה הזו, וצד שני שעושה הכל על מנת לברוח מזהותו וייעודו, כאשר הוא מכנה את המלחמה 'השביעי באוקטובר', תאריך חסר משמעות, למרות שהמלחמה פרצה בשמחת תורה.

כבר כאשר שיחררנו את הר הבית במלחמת ששת הימים, נבהלנו מכך. משה דיין אמר "מי צריך את הוותיקן הזה?" ומיהר למסור את המפתחות לשליטה ירדנית.

יום ירושלים כסימפטום

סימן לניתוק שעדיין קיים מבשורתנו הרוחנית-מוסרית שלשמה הגענו לעולם, ניתן לראות בפער הגדול בין החגים הלאומיים שלנו לבין החגים הרוחניים. פסח המציין את יציאת מצרים מבטא את קיומנו הלאומי, וכך גם יום העצמאות הסמוך לו. חג השבועות, המציין את קבלת התורה, מבטא את ייעודנו הרוחני, וכך גם יום ירושלים הסמוך לו. ליל הסדר ויום העצמאות נחגגים בהמון רב גם בציבור הכללי, אך יום ירושלים וחג השבועות נחגגים בעיקר בציבור הדתי.

אך אלו לא חגים נפרדים – חג השבועות משלים את חג הפסח לאחר ספירת העומר המחברת ביניהם, שהרי מגמת קבלת התורה היא המניע המפורש ליציאת מצרים: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). הלאומיות הישראלית לא יכולה להתקיים בטווח הארוך, בלי הרובד האלוקי הטמון בה.

העם מחפש משמעות

ויקטור פרנקל טען בספריו שהאדם מחפש משמעות. דבריו היו מעוגנים גם בחוויותיו האישיות כניצול אושוויץ. הוא מספר ששאיפותיו לעתיד והמשמעות שהן נסכו בו, איפשרו לו לשרוד מבחינה פיזית ולהתגבר על מחלת הטיפוס שתקפה אותו. לעומת זאת, הוא ראה כיצד אדם ששמע על אובדן קרוביו ותקוותו לראותם פגה, שקע וגווע.

אם כן, כאשר אדם מאבד את משמעות החיים, זה משפיע באופן קשה גם על המישורים הבסיסיים של חייו – הוא שרוי בדיכאון ועשוי לאבד אפילו את התיאבון ואת הרצון לקום מהמיטה בבוקר. לאור דבריו, נוכל לפענח את התהליך שעובר עלינו היום כעם. בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה, עסקנו בעיקר בביסוס כוחנו הגשמי, כילד קטן העוסק בצרכיו הבסיסיים – הוא מלא באנרגיות והחשש שיחלה בדיכאון הוא קטן ביותר. בשלב זה הציונות החילונית מילאה תפקיד חשוב וקריטי לקוממיותה של מדינת ישראל.

אך מאז כבר התבססנו והתעצמנו. אצל נער מתבגר כוחותיו הרוחניים והרגשיים מתחילים לצוף באישיותו – חוסר ביטוי לכוחות אלו, עלול להוביל אותו לקשיים נפשיים ואף לדיכאון.

מדינת ישראל בימינו הגיעה לשלב בו ללא הרובד של החזון הרוחני, היא מתפרקת מיכולתה להגן על עצמה במשמעות הבסיסית ביותר. שימו לב שאין כאן הבדל מהותי בין ימין לשמאל: ציונות חילונית המבקשת בעיקר לדאוג למקלט בטוח לתושביה, תגלה שבהתנהלותה היא עלולה להפוך את מדינת ישראל למקום מסוכן מאוד ליהודים.

סוד הניצחון וההסברה

בעודי משקיף על הר הבית, התחדש לי פירוש לפסוק הידוע "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי…" (תהלים קלז, ה-ו). ירושלים מבטאת את הבשורה הרוחנית של עם ישראל לעולם "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם".

כאשר אתה שוכח את ירושלים, בהכרח תשכח את ימינך, היד החזקה בה האדם נלחם באויביו, ותאבד את הכוח לנצח, אף כשיש לך יתרון צבאי מובהק.

גם במלחמת ההסברה אתה כושל, והלשון נדבקת לחיך ולא מוצאת את המילים להסביר לעולם אפילו את המלחמה המוצדקת ביותר שיש. כי אם שכחנו את תפקידנו וייעודנו, אז מהיכן נובעת זכותנו להיות כאן?

רק אם אתה זוכר את ירושלים, כלומר, את הייעוד הרוחני שלך כלפי העולם, תוכל לעמוד בשתי החזיתות הללו בגבורה. מתברר שבלי ברית הייעוד, לא נוכל לשמור גם על ברית הגורל הקיומית שלנו.

סוף דרכה של הציונות החילונית?

כפי שהרב קוק כתב "הציוניות בכלל צריכה לדעת כי על המחשבה החילונית לבדה אי אפשר לבנות מדינת ישראל לא מצד ישראל ולא מצדם של אומות העולם" (אגרות ד, עא). כיום אנו בשלב שהציונות החילונית סיימה את דרכה כהנהגה לאומית בלעדית. לא לחינם אין בכוחה לצלוח מלחמה קיומית זו. אמנם יש בתוכה כוחות ואנשים מוכשרים ביותר – יש לכבדם, ללמוד מהם רבות ולשתף עמם פעולה. גם במפגיני קפלן התגלו אנשים בעלי אמביציה ואמצעים כלכליים גדולים, וזה מראה על הכוחות הגדולים שקיימים שם. אך כוח ההנהגה חייב לעבור לשלב הבא.

ויקטור פרנקל, כתב במפורש על חשיבותה של המשמעות הדתית (בספרו 'האל הלא מודע'): "האדם הלא־דתי עדיין לא הגיע אל שיא הפסגה, אלא נעצר קצת לפניה… משום שאינו רוצה שתישמט 'הקרקע המוצקה מתחת לרגליו'. השיא האמיתי חסום למבטו".

משיח בן יוסף שאחראי על הגאולה הלאומית, צריך להתמזג ולהשתלב במשיח בן דוד: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף… וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד" (יחזקאל לז, יט). ההנהגה האידאלית לא תצרור את העוצמות הייחודיות של עולם החול, אלא תדע לפתחן ולהובילן.

מצבנו במלחמה מקדם תהליך זה באופן מואץ, עם ההתקרבות הגדולה בעמנו לזהות היהודית. כעת ברור יותר מתמיד שהמישור האמוני-רוחני והבשורה שבו לעולם, הם התנאי להמשך קיומנו הלאומי. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח) – רק בזכות החזון ליום שאחרי, אותו מבטא יום ירושלים, נוכל לנצח ביום שלפני. במהרה בימינו אמן.

=======

הכותב הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו.