אבדן החמלה על תושבי עזה הוא ההפך מאמונה באלוהים

  (צילום: עבאד אל ראחים חאטיב/פלאש90)

במאמר מ-7.12.24 באתר "סרוגים"[1] תחת הכותרת "למה אנחנו לא עסוקים בסבל של תושבי עזה"  – יצאתי כנגד התעלמותו המוחלטת של הציבור הישראלי מההיקף האפוקליפטי של האסון ההומניטרי בעזה, בשטח הנמצא תחת שליטה ישראלית.

יצאתי כנגד אבדן החמלה.

המאמר "זכה" במאות תגובות נוקבות וחריפות. הטוקבקיסטים נימקו את ביקורתם בטיעונים המחייבים מענה ענייני ורציני, וזו מטרת המאמר הנוכחי.

עוד באותו נושא

למה אנחנו לא עסוקים בסבל של תושבי עזה?

לכתבה המלאה בסרוגים >
388

אין בלתי מעורבים בעזה?

עיקר טענתם של המגיבים היתה שאין "בלתי מעורבים" במלחמה בעזה. הקשישים היו מחבלים בצעירותם והתינוקות סופם לגדול ולהפוך לאנשי חמאס פעילים. כל העזתים, למגדול ועד קטן, צוהלים לסיבלם של החטופים. לכן אין שום מקום לחמלה על אף אחד מתושבי עזה. בשוליים הוזכרה גם טענה אופרטיבית – שחמלה בעת הזאת תפגע בנחישותם של לוחמינו בעזה, ותהיה מכשול בדרך למימוש מטרות הלחימה.

רבים מן המגיבים הסתמכו על מקורות במקרא ובחז"ל. הם ציטטו את המאמר "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים"[2], את מצוות "תמחה את זכר עמלק"[3], את הפסוק "באבוד רשעים רינה"[4] וכדומה.

לאור זאת, אתחיל גם אני בדיון במקורות היהדות, כדי לאפשר הצגה בהירה יותר של עמדתי הרעיונית:

אחת השאלות הפרשניות והתאולוגיות הקשות ביותר, שצריכה היתה להטריד כל מי שספר התנ"ך יקר לליבו היא –  מה הביא את אברהם אבינו ללחום בחריפות ובנחרצות שכזו – למען אנשי סדום ועמורה, שהם הנאצים של אז. הם מקביליהם של מחבלי דעאש ואל קאעידה. הם רוצחים, אונסים ומתעללים בחפים מפשע באופן שיטתי וכמדיניות רשמית, ואברהם – מחפש צדיקים.

חשוב להבין, שמלחמתו של אברהם אינה להצלת הצדיקים, החפים מכל פשע. לא היתה לו שום סיבה להעליל על אלוהים כוונה לכלות גם את הצדיקים[5].

מלחמתו של אברהם היתה למען הצלת שאר אנשי סדום – אותם רשעים אכזריים וחסרי מצפון. אברהם אומר זאת במפורש: "הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?".

עמדתו של אברהם מקוממת בכל היבט שהוא: לא רק שמחילה לרשעי סדום, שאינם שבים מדרכם הרעה, נוגדת כל מובן של צדק נוכח מעשיהם הנוראים וקרבנותיהם המרובים בעבר, אלא שאברהם בחמלתו – מתעלם מקרבנותיהם  העתידיים של אותם רשעים. מדוע אברהם מתעלם מאותם חפים מכל פשע, שישלמו בסיבלם הנורא ואף בחייהם, על אותה חמלה "שמאלנית" ו"יפת נפש"?

אברהם הבין שמדובר בטרגדיה

טענתי היא שאברהם הבין – שקודם כל ומעל הכל – המדובר בטרגדיה. טרגדיה אנושית עמוקה, שטבועה בכל ההיסטוריה האנושית משחר קיומה.

אברהם הבין את מה שמבינים היום רבים בעידן הפוסטמודרני – שלאדם אין טבע.[6] שהאדם, בשונה מבעלי החיים, אינו חי ופועל לפי טבעו הטמון בתורשתו ובגנים שלו.

אדם הוא יצור שמעוצב קודם כל ומעל הכל – על ידי התרבות והקהילה בתוכה גדל ובקירבה הוא חי. היא זו שמעצבת בצורה מקיפה וכמעט מלאה, את כל היבטי חייו ובעיקר ומעל הכל – את עולם ערכיו. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו ויכולתו לחרוג מתוך עולם ערכיה של התרבות בה נולד ובה גדל והתחנך – כמעט שאיננה קיימת ומופיעה רק ביחידי סגולה נדירים, כאברהם אבינו עצמו.

גם מחקרים על חסידי אומות העולם בשואה מלמדים על השפעות דתיות, משפחתיות וקהילתיות, שכוננו דמויות חריגות ונשגבות שכאלה[7]. דווקא אברהם שהתעלה ופרש מהתרבות האלילית בת זמנו ובישר את בשורת המונותיאיזם – דווקא הוא ידע להעריך נכונה את נדירותה של תופעה שכזו.

אדם שנולד לתוך התרבות הסדומית, יאמין בכל ליבו בצדקת ערכיה ובמורשתה, גם אם בעינינו היא נראית, ובצדק גמור, כתרבות של רשע ופשע. אין לאדם שכזה, באופן מעשי, כמעט שום בחירה חופשית של ממש. לכן גם כשהאדם רע, אין זה רוע מוחלט אלא זוהי קודם כל טרגדיה.

אבדן החמלה היא ההפך מאמונה באלוהים

בטרגדיה אנושית זו שותפים הצדיקים והרשעים, הטובים והרעים,  גם יחד. כל צד מאמין בצדקת דרכו, מאמין שהוא עושה את הטוב, את הישר ואת הנכון. למעשה, אולי היחידים שיכולים להושיע את הרשעים מרשעם, הם דווקא הצדיקים, שזכו לאור ה"אמת". אם רשעותם של הרשעים מקוממת את הצדיקים – עליהם לבא בטענה קודם כל לעצמם, על שלא מילאו את תפקידם, ולא הורו את דרך הטוב והישר לאותם רשעים.

אלא שאחרי כל זה – על הצדיקים לבא בטרוניה על אלוהים – עליהם להלין על אלוהים שברא עולם שבו כל הרשע והפשע הזה – אפשרי.

מכאן ששנאה, אבדן החמלה, ייאוש ואבדן התקווה לתיקונו של כל אדם ושל כל חברה ותרבות אנושית – הם ניגודה הגמור והעמוק ביותר של האמונה באלוהים, והיא נוגדת את הצדקת בריאת עולמו.

זו הסיבה שאברהם, שהיה היחיד שעליו נאמר בתנ"ך שהיה אוהב ה'[8] – היה גם גדול אוהבי האדם באשר הוא.[9] רק כך מצא אברהם בקירבו את היכולת לחמול על רשעי עולם. זוהי בשורתו הגדולה של אברהם, שהיה אב המון גויים ומורה דרך לעולם כולו.

זו אמורהו צריכה הייתה להיות בשורתה הגדולה של היהדות.

נחזור למלחמה בעזה

טענתי היא שכל אותם מאות טוקבקיסטים, שיצאו בחריפות כנגד חמלה על התינוקות העזתיים  – אם היו נולדים לא בכפר סבא או בירושלים אלא בג'בליה ובבית חנון – הם היו מדברים אחרת.  מן הסתם, גם בעזה הם היו מנסחים טוקבקים חריפים כנגד חמלה – אלא שהיתה זו חמלה על תינוקות יהודיים. זוהי המציאות הטרגית של ההיסטוריה האנושית.

אנסח זאת אחרת:

צופה מן הצד, מישהו אובייקטיבי לחלוטין, שהיה נקרא לשמוע את שני הצדדים – היהודי והפלשתיני  – היה מסכם ואומר, שלא מצא הבדל מהותי בטענות שני הצדדים. הוא היה ממשיך ואומר – שאינו רואה שום טעם בחקר השאלה מי משני הצדדים צודק מבחינה היסטורית ומטפיזית, ולמי באמת התגלה אלוהים לפני אלפי שנים ונתן לו את הארץ הזאת לנחלה. בפועל אין זה משנה כלל לצורך ההערכה המוסרית של עמדתם של שני הצדדים, המאמינים שניהם, באמת ובתמים, בצדקת דרכם ובאמיתת אמונתם.

הצופה האובייקטיבי הזה היה קובע שאינו יכול לקבוע מי "הטובים" ומי "הרעים", אלא בהיבט אחד ויחיד:

צד אחד נלחם ללא שום מעצורים, מלחמה אכזרית חסרת שמץ של חמלה, ואילו האחר – מגלה רגישות אנושית יוצאת דופן, ואף מסכן את אנשיו כדי לא לפגוע בילדים, בקשישים ובבלתי מעורבים אחרים – כפי שנוהגים חיילי צה"ל.

נמצינו למדים, שההבדל הערכי והמהותי היחיד האפשרי בינינו לבין הפלשתינים במאבק על ארץ ישראל, המתנהל מתחילת הופעת הציונות ושיבת ציון, הוא בקיומה של אנושיות. בקיומה של חמלה. היא גולת הכותרת, היא הדבר המהותי. היא הסיפור כולו.

חשוב לי לומר, שאכן יתכן שלא היה מנוס מניהול המלחמה האופרטיבי בעזה כפי שנוהל, בין אם להגנת מדינת ישראל ויישובי העוטף, ובין אם לצרכי הרתעה, הצופים פני העתיד. גם בסדום הסתבר בסוף שלא היה מנוס מכיליונה, משאבד ולו שמץ של תקווה לתיקונה. גם את מצוות מחיית עמלק ניתן להסביר כך (מה גם שרבו הפרשנים שפירשו את מצווה כזו כצו רעיוני למאבק נגד האידיאל העמלקי האוחז בחרב בעוד אנו אוחזים בספר).[10]

בוודאי שגם אין לי שום טענה כנגד חיילי צה"ל, המסכנים עצמם יום יום, כדי לא לפגוע בחפים מפשע.

טענתי היא כנגד אבדן החמלה ועליה על נתיב השנאה.

אינני מקבל כלל את הטענה שהוזכרה לעיל, שחמלה בעת הזאת על ילדי עזה תפגע בנחישותם ובמסירותם של חיילינו ותהיה מכשול בדרך לניצחון. אני רואה בחמלה ערך עליון, שנטישתו מערערת את צידקת המאבק על קיומה של מדינת ישראל, והיא זו שתפגע יותר מכל – במסירותם, בנחישותם ובעיקר באמונתם של לוחמינו בצדקת הדרך.

מספר מילים לאחיי מהמגזר הסרוג

מספר מילים לאחיי, בני המגזר הדתי והחרדי, שאני רואה עצמי חלק בלתי נפרד מהם: חמלה אנושית, ודווקא על מי שכביכול אינם ראויים לה, צריכה ואמורה היתה להיות פסגתה ובשורתה של דת האמונה המונותיאיסטית, כפי שהסברתי לעיל. לא פלא שדווקא אתיאיסטים[11] כמו אפלטון[12], קאנט[13] וניטשה[14] – שללו את החמלה מכל וכול – בטענה שהיא פוגעת ביישום הצדק בעולם ורק משיתה סבל מיותר ולא מוצדק על החומל, בהשתתפותו בצער הסובל. לא כך עמדתן של הדתות המונותיאיסטיות ובראשן היהדות, שראו בחמלה את הביטוי העמוק של האמונה באלוהים ובהצדקת בריאתו.

לכן משונה בעיני ואף מצער, שמהופעת המאמר שלי ב"סרוגים", לא מצאתי תמיכה בעמדתי בקרב הציבור הדתי והחרדי. נותרתי קול קורא במדבר.

למעשה בשיחה עם חבריי הדתיים והחרדים, הסתבר לי שהם תומכים תמיכה עקרונית, לו היה הדבר אפשרי, "בעולם מושלם" – בכיליונם הגמור של כל תושבי עזה מנער ועד זקן, טף ונשים. שיח שכזה שמשמעותו שיח של טיהור אתני ואף ג'נוסייד – השמדת עם – הפך ללגיטימי ונראה לרבים מאוד בציבור הדתי והחרדי כפתרון הרצוי והנכון לבעיית העם הפלשתיני בעזה, ואף מעבר לה.

העולם הנאור כבר ב-1948 , לאחר זוועות המשטר הנאצי והסטליניסטי – הגיע לניסוח האמנה נגד רצח עם, שהיוזם שלה היה רפאל למקין, משפטן יהודי אמריקאי, שמשפחתו הושמדה בשואה. למקין הלך בדרכו של אברהם אבינו, כפי שתוארה במאמר זה. לעומת  זאת, הציבור  הישראלי ובייחוד הציבור הדתי והחרדי, בחר לעלות על דרך של שיח נורא הקורא לטיהור אתני ולהשמדת עם – לא פחות.

אסיים ואומר

ברור לי, שתביעתי לחמלה בעת הזאת, לאחר זוועות שבעה באוקטובר ולנוכח סיבלם הנורא של חטופינו הנאנקים בשבי חמאס – היא תביעה קשה ומרה, שהיענות לה נראית בלתי אפשרית.

אני סבור שדווקא ברגעים שכאלה אנו נתבעים להתגבר ולמצא בתוכנו את אותה חמלה אברהמית, שאם היינו חשים אותה, ומדברים בשפתה גם כלפי ילדיהם ופעוטיהם של אויבינו המרים ביותר – היינו מקדשים שם שמים, בישראל ובעולם כולו.

==

ד"ר שמואל רוכברגר הוא רופא פנימאי וגסטרואנטרולוג, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן.

[1] הערכתי ותודתי הכנה לעורכי אתר "סרוגים", שניאותו לפרסם מאמר זה וסירבו להורידו, למרות מחאתם החריפה של טוקבקיסטים רבים.

[2] ילקוט שמעוני על שמואל א' רמז קכא בשם רבי יהושע בן לוי.

[3] ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק יט.

[4] ספר משלי, פרק י"א, פסוק י.

[5] ואכן אחד משלושת המלאכים נשלח במיוחד מראש להציל את לוט ומשפחתו – "ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט", (רש"י בראשית י"ח, ב).

[6] בספר Ramarks on Marx, עמ' 123 אומר מישל פוקו: "ב"מדעי האדם" השונים…האדם מעולם לא גילה את קיומו של איזהו "טבע". בלב מדעי האדם לא נמצאה "המהות האנושית". אם ההבטחה של מדעי האדם היתה לאפשר לנו לגלות את האדם, הם בוודאי לא קיימו אותה".

[7] Nechama Tech, When light Pierced The Darkness – Christian Rescue of Jews in Nazi-Occupied Poland, Oxford University Press, 1986

[8] "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי – ישעיהו מ"א ח'.

[9] וראה דבריו של הרב נפתלי צבי יהודה הידוע בכינויו הנצי"ב מוולוז'ין, שבהקדמתו לפירושו "העמק דבר" מסביר מדוע ספר בראשית נקרא ספר הישר: זה הספר הנקרא "ספר בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר"… ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו 'ישרים'…וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו 'ישרים', היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום…".

[10] כדברי הרב משה אביגדור עמיאל: 'המלחמה נגד הסיף היא על ידי הספר, ורק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה' (דרשות אל עמי ג,  דרשה יד. עמ' קלב). ועיין רש"ר הירש פירוש על התורה, שמות יז פסוק ח', פרק יז פסוק י"ד, וכן דברים כה פסוק י"ח.

[11] יש שיחלקו על האתיאיזם של אפלטון ועמנואל קאנט, אך לא כאן המקום לדון בכך.

[12] אפלטון "פוליטיאה (המדינה)" כתבי אפלטון, כרך ב, עמ' 556-551, פ' י 604.

[13] The Metaphysics of Morals 205.

[14] פרידריך ניטשה, הרצון לעוצמה, עמ' 210.