"הסרט מדבר על כולנו": שיחה עם רועי אסף על הצלחת "מופע טוטאל"

ראיון מיוחד: שיחה עם רועי אסף על הצלחת "מופע טוטאל" על קברט וקולנוע, אומנות פריפריה ופוסט-טראומה

מופע טוטאל הוא סרט הבכורה שלך כבמאי. ספר לנו על הסרט ועל מה שרצית להביע בו.

הסרט עוקב אחרי אסי שחוזר ממילואים ישר לתיאטרון שהוא מופיע בו בעיירה דרומית. הוא שחקן שלא ממש הצליח – מופיע במתנ"ס קטן בעיירה עם מופע קברט נאיבי יחד עם שחקנים חובבים שהוא מוביל, אבל הוא מתוסכל ולא הולך לו בחיים. הוא גם מורה לדרמה בתיכון, ובמהלך עבודתו עם התלמידים על הצגה קורה אירוע שהופך לויראלי ברשת ומפרסם אותו, לא מהסיבות שהוא רצה. ואז יש תפנית בעלילה והוא צריך לבחור אם הוא הולך עם האמת והאמנות שלו עד הסוף, או מתקפל ונכנע ללחצים של המשפחה, משרד החינוך והסביבה.

זה סרט על הגשמת חלום ועל כמה אדם מוכן ללכת רחוק בשביל החלום שלו. במקרה הזה החלום שלו הוא לקבל הכרה כשחקן, להצליח כאמן, להגיע לתל אביב, כי הוא נמצא בפריפריה הכי מרוחקת שאפשר לדמיין בישראל.

זה נושא שמאוד מחובר אליי – החלום הזה, הרצון להכרה, לכבוש עוד פסגה, ולהישאר נאמן לאמנות שלך מול כל הפיתויים המסחריים והבידוריים, והלחצים הכלכליים שגורמים לך לעשות פשרות. זה משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו כי יש מחיר גדול להקרבה הזאת, לטוטליות הזאת שהוא חי בה בשביל האמנות.

הסרט הוא ראליסטי מצד אחד וסוריאליסטי מצד שני. יש בו אלמנט של אגדה קרקסית בהשראת מופע 'בורדל טוטאל' שהעליתי בברבי לפני כמה שנים והיה הצלחה גדולה. זה היה מופע בסגנון קברטי סאטירי, ולקחנו משם השראה. בסרט יש קטעי קברט, חלקם בתיאטרון וחלקם במדבר, ככה שהוא כמו שני סרטים בתוך סרט אחד.

הסרט באמת מבוסס על הקברט שלך "בורדל טוטאל – הפסקת אש" שאתה יצרת. איך נולד בעצם הרעיון להפוך אותו לסרט?

פשוט מאוד רציתי להנציח את התחום של הקרקס והקברט. זה משהו שאני אוהב שנים, וידעתי שאי אפשר לעשות את זה לנצח כי זה דורש כושר פיזי גדול וירטואוזיות של הגוף, טכניקות שדורשות אימון מתמיד – דברים שאפשר לעשות רק בתקופה מסוימת בחיים. רציתי להנציח את זה בקולנוע, גם בגלל האהבה שלי למדיום וגם כי לא נעשה משהו כזה עד היום – סוג כזה של קברט בתוך סרט ישראלי.

שנים לא הצלחתי לכתוב את זה, עד שהבנתי שאני צריך להכניס הרבה מהחיים שלי ולהיפרד מהרעיון של המופע המקורי. להביא את התכנים והקונפליקטים האישיים שלי – עם המשפחה, הזוגיות, הבית, הקושי להצליח כאמן בישראל. את זה כתבתי יחד עם חברי ושותפי עמרי ון אסן, וברגע שזה נכנס לתסריט הכל נפתח מחדש והסרט כתב את עצמו.

נשאר רק שריד אחד מהמופע המקורי – המונולוג של הדמגוגיה, שבסרט הדמות קוראת בשיא הסרט ומקדישה לראש המועצה. כל השאר נכתב במיוחד לסרט – כל הקטעים וכל הסיפור עצמו.

אחרי קריירה באמת מצליחה כשחקן, מה הוביל אותך להיכנס לעולם הבימוי?

אני לא תכננתי לביים. הכל נעשה בשביל לשחק את התפקיד הזה, זאת הייתה המטרה. הוצאתי את התסריט לשמוליק מעוז, שקרא והתלהב. רציתי להתייעץ איתו, ואמרתי לו 'תביים את זה ואני רק אשחק'. הוא אמר שישמח לביים דבר כזה כי זה חומר שהוא מתחבר אליו, אבל אם הוא יביים, אני לא אזהה את הסיפור, לא אזהה את הסרט, ועלול להתאכזב. בקולנוע, הבמאי הוא זה שמכתיב את הטון, הסגנון והאופי של הסרט.

כשהוא אמר שהסרט עלול לאבד את החזון שדמיינתי, הוא עצמו הציע שילווה אותי כיועץ אמנותי, ייתן לי כלים ויעזור מהצד. נפגשנו שנה לפני הצילומים – ישבנו, דיברנו, ניתחנו וחשבנו יחד על הסרט. הוא מאוד עזר לי ונתן לי ביטחון כבמאי.

עשיתי הכנות מטורפות – נסעתי לדרום שנה לפני וצילמתי בפלאפון את כל הלוקיישנים והסצנות. ממש צילמתי כמעט את כל הסרט בפלאפון מראש כדי להיות מוכן. הגעתי לצילומים מוכן היטב, ויחד עם הצלם סער מזרחי ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים.

עם השחקנים ידעתי לעבוד כי אני מכיר ואוהב שחקנים, ומשחק זה התחום שלי. גם לימדתי משחק באותו זמן בניסן נתיב. האתגר היה בצילום – איך להפוך את התסריט למשהו מצולם מעניין. שם השקעתי המון בהכנות וזה עזר לי לצלוח את המשימה. אני לא ממליץ על זה.

איך באמת התמודדת עם האתגר לביים את עצמך בתפקיד הראשי?

זה היה קשה, קשוח מאוד. אבל גם פה עשיתי המון הכנות, גם כשחקן וגם כבמאי. עשיתי חזרות עם עצמי, עם השחקנים, ועל קטעי המופע. זה כמעט כמו בתיאטרון – עובדים על הסצנות המון לפני כי צריך להנגיש את הקטעים כמו שצריך.

עשיתי הכנה כבמאי, הכנתי סטוריבורד וידעתי בדיוק איך כל סצנה מצולמת – מאיפה, למה וכמה. המון הכנה (preparation) וקצת אלתור (improvisation). כשמתכוננים היטב, גם כשיש תקלות והתפתחויות בשטח, אפשר לאלתר על בסיס ההכנה – וזה מה שעוזר.

הדמות שלך בסרט היא חייל משוחרר עם הלם קרב. איך התכוננת לגלם את ההיבט הזה של הדמות?

זה משהו שאני חושב שאנחנו כולנו מכירים. אני אמנם לא סבלתי מטראומה בהקשר הצבאי באופן אישי, אבל אנחנו חברה בטראומה ומכירים טוב מאוד מה זה לא לישון בלילה. אני באופן אישי לא ישן כמעט כמה שנים, ומאז המלחמה בקושי מצליח לישון ברצף. יש משהו שנסדק בביטחון שלנו, בתחושה הכללית.

בגלל שאנחנו חברה בטראומה, אפשר להתחבר לזה לא רק מההיבט הצבאי. מי שהיה בשדה קרב סובל אולי באופן חמור יותר, אבל אנחנו באמת חברה בטראומה וזה הולך להיות הנושא הגדול של השנים הבאות – איך מטפלים בכל הפוסט-טראומטיים, כולל ילדים.

הצלחתי להתחבר לדמות מהמקום האישי שלי – אני מכיר על בשרי מה זה לא לישון, להיות עם סיוטים, לחשוב מחשבות משונות באמצע הלילה. משהו בביטחון שלנו נסדק מאוד, וזה לא רק מהמלחמה הנוכחית. הסרט צולם לפני המלחמה, שרק הגבירה את התחושות האלה.

אני גם מכיר את זה מחברים שהיו לוחמים וסובלים מזה. זה באמת הסאבטקסט של הדמות, זה מה שברקע שלה ומה שמניע אותה. זה רובד נוסף בסרט.

בסרט עבדת עם אורנלה בס ועם אורי גבריאל. איך הייתה העבודה המשותפת על הסט?

עם אורי, זה באמת חלום לעבוד איתו. מכיר אותו משיחקנו פעם בסדרה והתחברנו כבר אז. ידעתי שהוא קומיקאי שנולד לתפקיד הזה. שמחתי שקרא את התסריט, התלהב ורצה להשתתף.

תענוג לעבוד איתו. הוא באמת שחקן-על שעושה במינימום מאמץ ומצליח להעביר כל כך הרבה. יש לי עוד המון מה ללמוד ממנו – הוא לא מתאמץ בכלום ומצליח במבט אחד להדביק את כל הסביבה.

הוא גם היה ג'נטלמן וכיבד אותי למרות שזה היה סרט ראשון שלי והוא כבר עשה עשרות סרטים. הוא מאוד הקשיב, נרתם ונתן כבוד. תענוג ששחקן בסדר גודל כזה מאפשר לך, מכבד אותך, מקשיב ולא מתווכח. הוא פשוט סמך על מה שהצעתי לו.

אשר לאורנלה, בתקופת הצילומים היינו זוג. בתקופת החזרות היא הייתה אשתי. עכשיו אנחנו כבר פרודים, אבל זה היה אתגר כי זה קרה תוך כדי תהליך שהיחסים עלו קצת על שרטון.

כמו בסרט.

כמו בסרט ממש, הכתיב את המציאות.

בסרט אתה משלב סצנות ריאליסטיות עם קטעי קברט סוריאליסטיים. מה היה הרציונל מאחורי הבחירה הסגנונית הזאת?

רציתי להכניס את הקברט לתוך הסרט. זה אמנם יכול היה להיעשות בצורה ראליסטית, כמו בסרט 'קברט' שיש בו מועדון וקטעים שמשולבים באופן ראליסטי בעלילה – וזה היה אחת ההשראות שלי.

אבל חיפשתי עוד מימד. רציתי להכניס את זרם התודעה של הדמות ולעבור איתו את התהליך. הוא לא בדיוק משתגע, אבל הוא קצת מאבד שליטה ומתבלבל. כדי להעביר את הבלבול הזה, הכנסתי סוריאליזם לסרט, כדי שנוכל להיכנס לתוך הטירוף שלו כשהוא נסחף.

יש לו גם נפילה לאגו. הוא לא דמות מושלמת, לא גיבור או לוחם צדק. הוא אמן שרוצה הכרה, מתבלבל מאור הזרקורים, נסחף עם האגו שלו, ובדרך פוגע באנשים בלי כוונה. כדי להעביר את הטירוף הזה שעובר לו בראש, וגם את החוויה של עשיית תיאטרון שיש בה משהו מוגזם ומוחצן, נראה לי נכון להכניס קטעים סוריאליסטיים.

יש בסרט שוט משוגע בתוך התיאטרון שמסתובב בכל החללים בשוט אחד – זה בעצם זרם התודעה של הגיבור. יש גם הקשר לפוסט-טראומה שלו, כשסצנה הופכת לכוונת שמשוטטת עם כדורים במדבר, וזה סוריאליסטי.

והתהלוכה הקרקסית שבה הדמויות משתחוות לקהל היא כמו פנטזיה של הגיבור – החלום הגדול שלו, הקרקס הנודד שהוא היה רוצה להוביל.

זו הייתה הכוונה – להכניס את כל זה לתוך עולם שבבסיסו ראליסטי, עם עיירה ודמויות ישראליות מוכרות. הקומבינציה הזאת יוצרת משהו מיוחד שסקרן אותי.

יש סצנה מסוימת בסרט שהייתה מאתגרת במיוחד לביים או לשחק אותה?

הקטע עם הכדורים היה הדבר הכי קשה. טכנית רצינו אותו בוואן-שוט (צילום רציף אחד) וזה דורש מיומנות גבוהה – שילוב של טכניקה, משחק והגשה, כשהכל צריך לעבוד יחד.

היה לי בסך הכל שעה וחצי לצלם את זה לפני שהשמש עולה, כשנטו זה שעה של צילום. היינו צריכים כמעט נס שזה יצליח, ובכל פעם קרה משהו אחר. הגענו ל-17 טייקים שונים: פעם הכלב נכנס וחטף לי כדור, פעם התותח ירה את הכדור עד דימונה, פעם נפלו לי כדורים. ובכל פעם היינו צריכים להתחיל מההתחלה כי רציתי את זה בשוט אחד רציף.

ידעתי שאני חייב שזה יהיה בשוט אחד, כמו בתיאטרון, כי זה נותן כוח עצום לקטע. בסוף הצלחנו, והיה טייק אחד שעבד. בסופו של דבר צריך רק טייק אחד טוב – במיוחד כשמחליטים על שוט רציף.

גם התהלוכה הייתה מאתגרת, ושניהם היו דווקא ביום הצילום הראשון של הסרט. החלטנו לשים את הקטעים הכי קשים בהתחלה. התהלוכה הייתה מורכבת – 30 שחקנים במדבר, תלבושות ואיפור מורכבים, מלבישות, מאפרות, צוות טכני, משאיות וכלי נגינה. וגם כאן רצינו שוט אחד רציף.

זה היה מאתגר מאוד לתאם את כולם, לבקש מהשחקנים להישאר מרוכזים כשחם להם. בכל פעם היו צריכים לצעוד כמה מאות מטרים במסלול ולרקוד תוך כדי. אבל הם זרמו, עשו את זה, וזה נכנס לסרט. אין אחד שלא מדבר על הרגע הזה.

עוד באותו נושא

״החיידר״ – הסרט שחושף את הסוד האפל של החינוך החרדי

15:52 | אבי לודמיר

16

0

😀 👏

במהלך השנים עבדת עם במאים רבים ומוכשרים כמו ארז תדמור ושמי זרחין. מה לקחת מהם לסגנון הבימוי שלך?

מכל אחד למדתי משהו. ארז תדמור היה הראשון שנתן לי הזדמנות. עשיתי איתו חמישה סרטים באורך מלא, סרט קצר אחד, ואפילו 'בחורים טובים 1' ו'בחורים טובים 2'. אני לא יכול לחשוב על דמות יותר שונה מהדמות שלי בקברט מאשר רחמים ב'בחורים טובים' .

ארז נתן לי הזדמנויות מדהימות כשחקן בתפקידים מגוונים, אבל הוא גם פתח לי את הדלת כתסריטאי. לא הייתי מצליח לביים ולכתוב את הסרט שלי אם ארז לא היה ממש מזמין אותי, כמעט מאלץ אותי, לכתוב איתו את 'בשורות טובות'. שם התחלנו לכתוב ביחד, ואחר כך גם את 'ילדים של אף אחד'. הוא פתח לי את הדלת לעולם היצירה בקולנוע.

למדתי ממנו הרבה דברים כבמאי וכיוצר, כי זה עולם אחר לגמרי – לשחק ולביים. למדתי גם משמי זרחין, משלומי אלקבץ, ומכל הבמאים שעבדתי איתם.

גם ממני יעיש למדתי – אני זוכר איך הוא עבד עם השחקנים כשעשינו את 'המשגיחים'. נזכרתי בשיטות שלו לגשת לשחקנים, והוא גם מאוד אוהב שחקנים.

מכל אחד לקחתי משהו ועשיתי לעצמי מיקס משלי, ומצאתי את הדרך שלי. זה היה מאתגר מאוד, אבל גם כיף מאוד וקשה מאוד. זו חוויה בלתי רגילה לעשות סרט – לא תיארתי לעצמי עד כמה.

הסרט זוכה לביקורות מצוינות וזכה בפרסי אופיר. האם ציפית לתגובות כאלה לסרט הראשון שלך?

כיוונתי לזה, אבל לא בטוח שציפיתי. רציתי שזו תהיה התוצאה, ואני שמח מאוד וקצת מופתע – אפילו יותר ממה שציפיתי. באמת הביקורות משוגעות והתגובות מדהימות, הן מהקהל, מפסטיבלים וגם מהזכייה בפרסים. זה באמת חלום.

האתגר עכשיו הוא להביא עוד קהל לראות את הסרט, כי זו תקופה לא פשוטה לגרום לאנשים לצאת מהבית.

מי שכן מגיע מאוד נהנה. הרוב המוחלט של הצופים מתחבר לסרט, מכל הגילאים ומכל הקהלים – כולל לקויי שמיעה שהיו בסרטים מונגשים, צעירים, מבוגרים ואפילו ילדים. אין לו באמת מגבלת גיל. אני ממש מזמין את עם ישראל לבוא לצפות בו כי הוא מדבר עלינו, על החברה שלנו ועל מה שקורה אצלנו.

אחרי ההצלחה של "מופע טוטאל", מה הלאה? האם תמשיך לביים או תחזור להתמקד במשחק?

אני תמיד אשחק כי זו האהבה שלי, זה גם הפורטה שלי והכוח שלי. אמשיך כל עוד יציעו לי תפקידים, ואם לא – אנסה ליצור לעצמי.

יש לי מחשבה לעבוד על תסריט חדש, אבל צריך קצת לנוח כי זו הייתה התשה רצינית. עוד לא סיימתי גם עם הסרט הזה – צריך לעזור לו עם השיווק. אני עכשיו בתקופה של ליווי שיווקי, וזה סרט שייקח לו זמן. הוא צריך את הזמן שלו, ובנייה של מוניטין מפה לאוזן. זה אירוע קצת אחר, סרט שדורש שיווק אחר. אז אני נותן לו את הזמן שלו ונמצא כאן בשבילו.