ההחלטה של ישראל למנוע את הכנסת משאיות הסיוע לרצועת עזה, היא צעד נכון שנעשה בשנה וחודשיים של איחור. כזכור, עסקת החטופים הראשונה נחתמה כתנאי להכנסת 4 משאיות לרצועה ומאז, נפרץ הסכר ושווקי עזה התמלאו בכמויות אדירות של אוכל עד להתפקע, כשהחטופים שלנו מורעבים.

כעת, עם תום השלב הראשון של העסקה, ישראל חוזרת לקו ההיגיון ומתחילה במנוף הלחץ העיקרי על חמאס, אלא שגם פה צריך לעשות אותו מתוך רצון להכריע. כמויות המזון שהועברו לחמאס, כמו גם הדלק והמים, מאפשרים להם שהיה של לפחות חודש וחצי, לפני שהמחסנים יתחילו להתרוקן, חודש וחצי יותר מדי עבור החטופים שלנו שנמקים במנהרות.

בזמן הזה, כרגיל, העולם הצבוע יקבל את התמונות המבוימות על רעב ברצועה ומנופי הלחץ יעברו מחמאס לישראל. כמו שאנחנו מכירים את שלטון נתניהו, הוא יהיה הראשון להישבר ולשחרר את הרצועה, תרתי משמע.

להפסיק הכל בבת אחת

הגישה של ישראל צריכה לעבור מחשיבה של מנופי לחץ, לחשיבה של הכרעה מהירה. יחד עם הפסקת המזון, צריכה להיות גם הכבדה בכל פרמטר אפשרי. עצירת החשמל, המים, האינטרנט והסלולר. כל סיוע הומניטארי, כולל הכנסת והוצאת חולים, ייעשה רק בתמורה לצעדים הומניטריים של שחרור החטופים.

בעבר נכתב כאן, כי אפשר לגם "לצאת מהקופסה" ולהחיל צעדים שעד היום ישראל נמנעה מהם  סיפוח חלקים מרצועת עזה, לפחות הפרימטר ואזור החיץ, סגירת הר הבית למוסלמים או פתיחתו ליהודים בכל שעות היום, מתוך מחשבה שמי שרצה מלחמה כדי לשחרר שטחים – יאבד אותם, ומי שרצה מבול על הר הבית – מביא לסגירתו.

כל זה עוד לפני האיום בצעדים צבאיים, ובפעילות קרקעית באזורי מחנות המרכז, שם לא פעל צה"ל מאז תחילת המלחמה.

התרגלנו בישראל, "לא לשבור את הכללים", אבל דווקא מתקפת חמאס, ועוד יותר מזה, האכזריות כלפי החטופים, היא ששברה את הכללים. במשך שנה ורבע ראש הממשלה נתניהו האשים את ביידן שלא מאפשר – עכשיו, עם הרוח הגבית מטראמפ, הכל על הכתפיים של ממשלת ישראל.