את הפוגרום בישיבת פוניבז' בין מחבלים לשונאים אפשר לסכם בשתי מילים: חילול השם.

ישיבת פוניביז' יחד עם 'חברון' ו'מיר' נחשבת לספינת הדגל של עולם התורה החרדי. זו הישיבה של הרב כהנמן והרב שך שהוציאה אלפי בוגרים המרכיבים את עולם התורה החרדי. אך לצד לימוד התורה והשטייגען, משהו מאוד רקוב בתורה שלומדים בישיבה הזו.

הסכסוך בתוך הישיבה בין פלג 'השונאים' לפלג 'המחבלים' על השליטה בישיבה יצא מזמן מפרופורציות והפך ממחלוקת פנים חרדית, למופע בריונות שמתאים לחמולות ערביות או לראשי משפחות פשע. מכות בין תלמידים לבין עצמם, ולפעמים גם רבני הישיבה סופגים מהלומות, גביעי לבן שנזרקים על בגדיהם של רבני הישיבה, סטנדרים שעפים בבית המדרש ובשבועות האחרונים פוגרומים בפנימיות של הבחורים שמטרתן ונדליזם לשמו, המלווה במעשי תגמול בפנימיות של הצד האחר.

אם זה עולם התורה החרדי – לא ירבו כמותו בישראל. בכל מוסד לימוד, חילוני או דתי ואפילו בקבוצת כדורגל, היו זורקים את כל המעורבים הביתה, על העזות והחוצפה, אך כנראה שבעולם התורה החרדי, למושג בושה, ביזיון תורה וכבוד תלמידי חכמיםיש קריטריונים אחרים.

הדבר המפתיע ביותר הוא שתיקתם של הרבנים החרדים. "מרן" כזה או אחר, ספרדי או אשכנזי, אף אחד מהם לא פוצה נגד ריח הרקבון שעולה מתוך בתי המדרש של "הישיבות הקדושות". על פחות מזה בעולם התורה הציוני – היו נשברים קולומוסים, עם עשרות קריאות ומאמרים של ראשי ישיבות ורבנים להפסיק את הביזיון.

הגמרא במסכת יבמות (צו,ב)  מספרת על בית מדרש בטבריה בו נחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי בהלכה "עד שקרעו ספר תורה בחמתן". ואחר כך הגמרא מסבירה שלא קרעו ממש, אלא "שנקרע ס"ת בחמתן", כלומר לא בצורה פעילה אלא מתוך להט הויכוח נקרע ספר התורה. וממשיכה הגמרא ואומרת "והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודה זרה! וכן הוה". ה' ישמור ויציל, ובמקרה ההוא בגמרא עוד מדובר על מחלוקת בהלכה ולא על נדל"ן בישיבה…

איפה הם ואיפה אנחנו

לא כל אחד מגיע לפוניבז', מתקבלים לישיבה הזו רק המוכשרים (או העשירים והמקושרים) של הציבור החרדי. יכול להיות שמדובר בידעני תורה גדולים או באנשים עם יכולת אנליטית להבין סוגיות בגמרא. אבל מסתבר כי מדובר בתלמידים בעלי מידות רעות.

כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה בפוניבז' (וקרה ב'חברון' – אמנם ברמה נמוכה יותר), אפשר לשמוח על עולם התורה הציוני-דתי, שמובטח כי מכות בתוך בית המדרש וונדליזם בחדרים לא יהיו מנת חלקו.

בישיבות של הציבור הדתי, קודם כל מלמדים את התלמיד להיות בן אדם, רק אחר כך מלמדים אותו להתפלפל בגמרא. בחור ישיבה בהסדר או בישיבה גבוהה, מגיע כדי להתמסר לתורה, ולא יעלה על הדעת של אף בחור לבזבז את כספי הישיבה ובטח שלא להשחית את הציוד שבה. ההתנהגות הזו דומה יותר לפרחחים בימים הרעים של מדרשיית נועם, ולא לבחורי ישיבה שתורתם אומנותם.

בציונות הדתית היו מחלוקות קשות גם בתוך ישיבת הדגל – 'מרכז הרב', אבל אף אחד לא חשב ללכת ולהכות תלמיד אחר. מי שלא הסכים לכיוון של ראש הישיבה, לקח את הרגליים והלך למקום אחר. "אם אין תורה – אין דרך ארץ", אומר התנא במשנה, אבל מצד שני גם "אם אין דרך ארץ – אין תורה".