תארו לעצמכם בחור שיושב בפגישה עם בחורה מקסימה: והבחורה הזו מספרת לו על המשפחה שלה, על העבודה, על משהו שהכאיב לה השבוע.
הבחור שלנו, מהנהן, מחייך, שואל שאלות נכונות ובכללי משחק אותה הטוני רובינס של הדייטים: טובע באינטליגנציה רגשית. הבחורה חוזרת הביתה וחושבת שפגשה אדם רגיש במיוחד, רק מה שהיא לא יודעת הוא שחצי מהשאלות נכתבו עבורו מראש בבינה מלאכותית.
גם ההודעה המחממת ששלח אחר כך. וגם ההודעה הכמעט זהה ששלח באותו ערב לבחורה נוספת.
ובכן אנשים, ברוכים הבאים לשוק ההיכרויות החדש: לא מספיק להיות שניים בדייט.
לפעמים יושב שם גם אלגוריתם, ובניגוד לשניים האחרים, הוא אף פעם לא מתעייף. להפך: רק תנו לו הזדמנות להראות לכם למה האינטואיציה והבינה האנושיים הם לגמרי מופע שנות ה90.
אני לא מתנגד לטכנולוגיה. להפך. מי שמתייעץ כיצד לנסח הודעה מכבדת, או מבקש עזרה להתגבר על מבוכה, לא עושה שום דבר פסול. לפעמים ניסוח טוב באמת מציל קשר שהיה עלול להסתיים בגלל אי הבנה.
אבל יש רגע שבו העזרה הופכת להתחזות: והרגע הזה הוא הרגע שבו אתם כבר לא נעזרים בכלי כדי לבטא את עצמכם, אלא נותנים לו להמציא עבורכם אדם אחר. אחד שתמיד יודע מה לומר, זוכר לשאול איך עבר היום, ומסוגל לנהל במקביל חמש שיחות מלאות רגישות שלא הרגשתם בהן דבר.
יצא לי השבוע לשמוע בחור שמספר בגאווה איך שהוא בעצם "ממקסם אפשרויות". אני מעדיף לקרוא לזה ברשותכם: "פסטיבל הפייק המזוקק" של העולם ההיכרויות. כי בצד השני של כל מסך יש אדם. מישהי שמתרגשת מהודעת בוקר טוב, בלי לדעת שהיא נשלחה אחרי בקשה למחשב: "כתוב לי משהו קצר, אישי, שלא יישמע נואש".
מישהו שמשקיע ערב שלם בניסיון להתקרב, בלי לדעת שהוא מתכתב בעיקר עם נוסחה.
אתם מבינים לאן אני חותר?
הבעיה היא לא באמת המשפטים המלאכותיים אלא האינטימיות המלאכותית שנוצרת כתוצאה מכך. הרי בדייט אנחנו לא מחפשים את התשובה המושלמת. אנחנו מחפשים אדם.
עם היסוסים, גמגומים, בדיחה לא מוצלחת, רגע מביך ושאלה שלא יצאה בדיוק כמו שתכנן. דווקא שם מתחילה ההיכרות. דווקא בסדקים הקטנים האלו מתגלה האנושיות האותנטית. אבל מי שמחזיק כמה קשרים באוויר בעזרת מכונה, מרגיל את עצמו לא להכריע.
תמיד יש עוד שיחה פתוחה, עוד התאמה אפשרית, עוד מישהי שאפשר להשאיר על אש קטנה. ואז, בשם הפחד להחמיץ את האדם הנכון, הוא מחמיץ את האנשים שכבר עומדים מולו. ואותו אדם שהתגאה בכלים החדשים שהבינה העניקה לו, טוב, אני רק חושב על הרגע שבו הבחורות האלו ייפגשו איתו בלי מסכים.
או חושב על הרגע שבו הבחורה שהוא מתכתב איתה באוטומט תשאל אותו על המשפט שכתב לה בלילה, והוא לא יזכור אפילו את המילים. הוא ינסה להצחיק אותה כמו בהודעות, אבל יגלה שהקסם נשאר בחלון השיחה. לא מפני שהוא אדם רע. מפני שבמשך שבועות הוא נתן למישהו אחר להתאמן במקומו על הדבר היחיד שאי אפשר לזייף לאורך זמן: קשר אנושי.
בחברה שמדברת כל כך הרבה על בניית בית, כדאי לזכור שבית לא נבנה מהודעות מנוסחות היטב. הוא נבנה מנוכחות. מהחלטה להקשיב באמת, גם כשאין תשובה מבריקה מוכנה בשלוש שניות. אז לפני שאתם מבקשים מהבינה המלאכותית לכתוב לכם עוד הודעה מרגשת, שאלו את עצמכם שאלה פשוטה:
האם אני באמת רוצה להכיר את האדם הזה, או רק לא רוצה לסגור עוד אפשרות?
כי אם מכונה צריכה להזכיר לכם להתעניין, להתרגש ולהיות שם, אולי הבעיה אינה בניסוח. אולי פשוט שכחתם להביא לדייט את האדם היחיד שאי אפשר לייצר: את עצמכם.
==
אבינועם הרש הוא מחנך ומגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת'. עוסק בקאוצ'ינג וחוסן מנטלי, מייסד קהילת מבקשי הזוגיות 'מרימים את השמיים' ועורך התוכן לשעבר בעמותת 'ישפה'.
