למרות השנים שחלפו והטרגדיות שבדרך, הנוסטלגיה ללהקת "היי פייב" מסרבת להיעלם. ב-24 באוקטובר יתקיים במועדון "רידינג 3" בנמל תל אביב מופע מחווה נוסטלגי ומיוחד, שבו יעלו לבמה מייקל הרפז ואייל דסאו לבצע את הלהיטים הגדולים, לצד אורחים מיוחדים כמו רוני דואני ונמרוד רשף. "החיבור עם נמרוד הולך אחורה", מספר הרפז. "הוא חבר מאוד קרוב אליי, ואני אפילו הסיבה שהוא עשה את הראסטות. היינו איתו בתקופת המשבר שלו בין ערוץ הילדים לשב"ק ס', כשהיה מופיע בפסטיגלים ביום ובמועדונים בלילה".
המופע הקרוב יביא לקהל חוויה שונה מהעבר: "פעם היינו מופיעים עם דיג'יי, אבל היום הכל לייב – עם להקה, נגנים וזמרים, לצד מחשב שרץ מאחור. לא שרתי את השירים האלה כל כך הרבה זמן, וככל שנכנסים לזה – זה כיף מטורף".
האשליה הכלכלית: "בור אינסופי של הוצאות"
מאחורי האולמות המלאים והמעריצות המשתוללות, הרפז מנפץ את המיתוס על העושר הגדול של כוכבי פופ. "זה נורא תלוי בחוזה שאתה חותם מול חברת התקליטים או ההפקה. במהות של הדבר, עושים שיתוף פעולה עסקי: כל הכסף שמושקע צריך לחזור להפקה, ורק ממה שנשאר ברווח – מתחלקים. אבל החצי שלנו כלהקה היה מתחלק ל-5".
"בסופו של דבר, אם אתה לא עושה הרבה מאוד – לא נשאר הרבה", מודה הרפז. "נגיד שהרווחנו 100 שקלים, היינו צריכים להתחלק בזה, ומהרווח עוד להתחלק עם ההפקות. בנוסף, כדי שהלהקה תחיה ותישאר רלוונטית, צריך להשקיע כל הזמן מחדש בקליפים ובבגדים. הכל עולה כסף וזה בור אינסופי. מאוד קשה להתפרנס מהעולם הזה וצריך להמציא את עצמך כל פעם מחדש. זו תעשייה קשה שדורשת עור של פיל".
הרפז מתייחס לפרסום מהשבוע האחרון על חבר להקת אנסינק, ששיתף כי חברי הלהקה הרוויחו מעט מאוד כסף למשך 3 שנים: "לאנס באס מאנסינק סיפר שהם קיבלו שכר של 35 דולר ביום. למעשה, לאנסינק ולבקסטריט בויז היה את אותו מנהל, שהיה נוכל וניצל את הבנים הצעירים והתמימים. גם עולם הקיי-פופ מלא בניצול של תמימות. אותנו בארץ לא ניצלו ככה, היה עולם אחר, אבל בשורה התחתונה כשמחלקים את הרווחים לחמישה – לא נשאר הרבה".
לצד הדיבור על הצד הפיננסי, ההיעדר של אמיר פיי גוטמן ז"ל מורגש בכל רגע. "אנחנו מציינים 30 שנה ללהקה, וזה לא איחוד – אבל אי אפשר להקים שום דבר שקשור להיי פייב בלי שאמיר יורגש באיזושהי צורה. לא עובר יום שאני לא חושב עליו, הוא היה מאוד משמעותי בחיי. בתגובות לפוסטים רואים כמה הוא חסר לכולם, והוא תמיד בתוך הלב שלנו".
כשנשאל על משמעות השירים בחלוף הזמן, מדגיש הרפז את השיר "קטן זה הכי כיף בעולם": "לדעתי זה השיר הכי מוצלח שלנו. הוא נכנס לכל פינה בתרבות הישראלית – בסרטוני חתונות, בטקסי סיום קורס וגם כפעמון ההפסקה בבתי ספר. הילדים שלי אפילו למדו אותו בגן בלי לדעת שאני קשור אליו. כשאנחנו שרים אותו היום בגרסת בלדה בתור אנשים בוגרים, הטקסט מקבל משמעות שונה לגמרי".
המוזיקה בעידן ה-AI: "אין סיבה להוציא אלבומים יותר"
כיום, הרפז מעורב בתעשייה גם כמייעץ לאמנים צעירים, והוא מנסה לחסוך מהם הוצאות מיותרות. "היום התעשייה מבוססת רק על סינגלים, ואין סיבה להוציא אלבום. כשאני מייעץ לאמנים, אני אומר: 'למה להשקיע באלבום של 10 שירים שרק שניים מתוכם יצאו? עדיף להשקיע בשלושה סינגלים טובים'".
הרפז מתייחס גם לחדירת הבינה המלאכותית: "אני יכול לכתוב מהטלפון שלי ארבעה שירים על הראיון הזה בארבעה סגנונות שונים – בפולקה, הורה, היפ-הופ וטכנו-האוס – ואף אחד לא יזהה. הבינה המלאכותית נכנסת לכל דבר. עולם המוזיקה משתנה, אבל להקות בנים לא נעלמות – הן פשוט מגיעות בצורות שונות. ככה זה היה עם הביטלס, האחים ג'ונאס, הנסון, ניו קידס און דה בלוק, הקיי-פופ ועד וואן דיירקשן".
דבריו התייחס הרפז גם לאתגרים המורכבים של אמן בישראל, בייחוד בתקופות חירום. "הוצאת הסינגל 'יום מעונן' נהרסה בזמנו כי הוא היה אמור לצאת בדיוק ביום של אסון המסוקים. העותקים נגנזו ונאלצנו להתחיל מחדש. רק בישראל דבר כזה יכול לקרות. כשפרצה המלחמה עכשיו, בדיוק סיימתי את ההשתתפות ב'כוכב הבא' והמומנטום נעצר".
על ההחלטה להתמודד ב"כוכב הבא" הוא מספר: "היי פייב הופיעה שם בעבר כלהקה אורחת, ואני המתמודד היחיד בהיסטוריה שהיה גם אמן אורח וגם מתמודד. לא הלכתי לשם מתוך חלום להגיע לאירוויזיון, אלא מתוך רצון לעסוק בהסברה. המלחמה האמיתית היא בתקשורת הבינלאומית ואנחנו מפסידים שם – רציתי להגיע לשם כדי לדבר עם העיתונאים".
לסיכום, הרפז מצר על מעמדו של עולם התרבות בימי חירום: "להיות אמן בישראל זה קשה, וברגע שיש מלחמה – עולם הבידור הוא הראשון שנעצר, ואז מבקשים ממך להופיע בהתנדבות. בארה"ב זה לא קורה. תקציבי התרבות תמיד נמצאים בסוף סדר העדיפויות, אבל למרות הכל – המפגש עם הקהל במסיבות הנוסטלגיה והאהבה של האנשים מראים שהמוזיקה הזו נשארת איתם לתמיד".
