מהי ליבת היהדות?

אם צריך לבחור את הערך העיקרי בעולמה של היהדות, אני סבור כי חיי האדם הם המועמד הטבעי לכתר. לא רק במובן הרוחני אלא גם במובן ההלכתי, המשפטי והמעשי: כשחיי אדם מונחים על כף המאזניים, ההלכה אינה נושאת דרשה על קדושת החיים. היא פושטת את בגדי החג שלה, חוגרת את ציוד ההצלה ומזמינה אמבולנס.

המקור המרכזי לדין פיקוח נפש הוא הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חוּקוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה). חז"ל דורשים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (מסכת יומא פה ע"ב).

שתי מילים בלבד, "וחי בהם", הן מעין תמרור גדול המוצב מעל מערכת המצוות כולה. לכן כמעט כול המצוות נדחות מפני סכנת חיים. התלמוד קובע: "כול עבירות שבתורה, אם אומרים לאדם: עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג", למעט עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (מסכת סנהדרין עד ע"ב).

כדי להציל אדם, לא רק שמותר לחלל שבת - חובה לעשות זאת. הרמב"ם כתב: "אין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (הלכות שבת ב, ג).

השקפת עולם שלמה בכמה מילים נפלאות: רחמים, חסד, שלום.

המצוות אינן מסלול מכשולים שהבורא הציב כדי לבדוק כמה אנשים יגיעו לקו הסיום. ייעודן של המצוות: להוסיף חסד. לכן מחללים שבת כדי להסיע חולה לבית חולים. אדם שיש סכנה לבריאותו אוכל ביום כיפור. כשקיים ספק לסכנת חיים – מחמירים לכיוון החיים.

כל המציל נפש אחת

משפט מכונן נוסף ידוע בהלכה הוא: "כל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד, ה). גם הוא מבטא את הרעיון היהודי היסודי: התורה נועדה לשרת את החיים, ולא החיים את התורה.

מדוע "עולם מלא"? המשנה קושרת את הרעיון לבריאת האדם הראשון: האנושות כולה החלה מאדם יחיד. מכאן שכול אדם אינו רק יחידה סטטיסטית אלא התחלה אפשרית של עולם.

ובמבט רחב יותר: בכול אדם טמונים עתידים שטרם התרחשו - ילדים ונכדים שאולי ייוולדו, אהבות שעוד יירקמו, מעשים טובים שעוד ייעשו, יצירות שעוד ייכתבו. כשמצילים אדם, מצילים לא רק את הדקות שנותרו לו היום. מצילים גם את עתידו.

ואם תירצו דימוי ציורי: האדם איננו רק דף בספר האנושות. הוא ספרייה שלמה שעדיין נכתבת.

רבי עקיבא ובן עזאי: לאהוב ולכבד גם כשקשה לאהוב

אחרי ערך החיים, מלים אחדות על הערך הנובע ממנו: שמירת כבודו של הזולת. חיי אדם קדושים מפני שהאדם עצמו בעל ערך שאינו תלוי במעמדו, בעושרו, בדעותיו או בתועלת שהוא מביא.

הפסוק המפורסם ביותר בנושא הוא" :וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ) "ויקרא יט, יח). רבי עקיבא אומר שהוא "כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים). אין מדובר בעוד מצווה אלא במעין כותרת ראשית לתרי"ג המצוות.

בן עזאי חולק על רבי עקיבא. הוא מצטט את הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם... בִּדְמוּת אֱלוֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ "(בראשית ה, א) ואומר: "זה כלל גדול מזה" (בראשית רבה כד, ז).

המחלוקת בין שני התנאים מרתקת. ב"ואהבת לרעך כמוך" הדגש הוא ב"כמוך": אתה בסיס הייחוס. בן עזאי מעמיד בסיס עולמי יותר: האדם ראוי לכבוד משום שהוא אדם, משום שנברא בצלם.

קל לאהוב מי שדומה לנו. האתגר המוסרי מתחיל ביחסנו כלפי מי שמכעיס אותנו. לא חייבים להזמין כול אדם לארוחת ערב אבל אסור לשכוח שגם האדם שלא הייתם מזמינים לקפה נברא בצלם אלוהים.

העולם עומד על חסד

בפרקי אבות לימדו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (א,ב). לא נאמר שהעולם עומד רק על תורה. לימוד בלי חסד הוא בניין מפואר ללא דלת כניסה.

חז"ל הלכו צעד נוסף. על הפסוק "אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה) הם שאלו: וכי אפשר ללכת אחר השכינה? ותשובתם המעשית והרגשית: מה הקב"ה מלביש ערומים – אף אתם. הוא מבקר חולים – אף אתם. הוא מנחם אבלים – אף אתם (סוטה יד ע"א).

הדרך להתקרב לבורא אינה רק להביט למעלה אלא להביט גם הצידה. הדרך אל השמיים עוברת לא פעם בדלת של השכן. הבורא נמצא, לפי התפיסה הזאת, לא רק בבית הכנסת אלא גם ליד מיטת החולה, בבית האבלים, במקרר הריק של משפחה נזקקת ובטלפון שאנחנו מתלבטים אם להתקשר לאדם בודד.

ההלכה אינה מסתפקת ברגשות מכוננים. היא נותנת לערכים כתובת ולוח זמנים. אמרתם שאתם אוהבים את הוריכם? מצוין, עכשיו כבדו אותם. אכפת לכם מהחולה? נהדר, בקרו אותו. כואב לכם על העני? נפלא, פיתחו את הארנק. לא די בעשיית לייק לערכים. יש להקליק גם "בצע".

בפרשת בראשית מופיעה אחת השאלות הגדולות בתנ"ך. לאחר שקין הרג את הבל, פנה אליו הקב"ה: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" תשובתו של קין: "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הַשֹּוֹמֵר אָחִי אָנוֹכִי?" (בראשית ד, ט).

אפשר וצריך לקרוא את התנ"ך כולו כתשובה המתמשכת אלפי שנים לשאלה הזאת: כן. אתם שומרי אחיכם.

החידוש הגדול הוא שיש לדאוג לאחר גם כשהוא אינו אח, אינו חבר, אינו חושב כמונו. ליבת היהדות, לעניות דעתי, אינה כמה גבוה אנחנו מסוגלים להביט אל השמיים אלא עד כמה עמוק אנחנו מסוגלים לראות את האדם העומד מולנו.