מפגש מקרי עם חבר שסיפר לי על אביו, המתמודד עם דמנציה, ועל הדרך הארוכה שהוא עושה איתו כמעט מדי יום לטיפול – הותיר אותי עם שאלה שחורגת הרבה מעבר לרפואה: האם לעיתים אנחנו ממהרים להשלים עם הירידה של הורינו, רק משום שהזקנה מספקת לנו הסבר נוח?
השבוע פגשתי חבר יקר – ניר קוניק. רבים מכירים אותו כ"ד"ר פשטות", בעקבות הספר המצוין שכתב הנושא את השם הזה. הוא גם יזם ואיש עסקים מצליח; אדם שחי בקצב גבוה ושגרת יומו רחוקה מלהיות פנויה. אולי דווקא בשל כך, משהו במה שסיפר לי בהמשך השיחה תפס אותי במיוחד.
השיחה בינינו התגלגלה, כמעט במקרה, לאביו – אדם מבוגר המתמודד עם דמנציה. ניר סיפר שהוא מלווה אותו כמעט מדי יום לטיפולים בתא לחץ בבית החולים שמיר (אסף הרופא), ושמבחינתו הוא רואה שינוי ושיפור בתפקוד ובאיכות החיים. הסיפור סיקרן אותי מבחינה רפואית, אך נותר איתי דווקא מסיבה אחרת. לא תא הלחץ העסיק אותי, אלא הדרך אליו.
חשבתי על יזם ואיש עסקים מצליח, שמפנה שוב ושוב זמן מתוך לוח הזמנים העמוס שלו, מכניס את אביו לרכב, נוסע איתו לבית החולים, ממתין, מחזיר, וביום למחרת מתחיל מחדש. יש במראה הזה משהו שנוגע בנקודה שאיננו מרבים לדבר עליה.
אנחנו יודעים להילחם על הצעירים שלנו. כשילד חולה, או כשאדם צעיר מקבל אבחנה קשה, כמעט אין גבול למה שמשפחה מוכנה לעשות: מחפשים את המומחה הנכון, מתייעצים, מבקשים חוות דעת נוספת, קוראים, בודקים, נוסעים, מפעילים קשרים – ולא מקבלים בקלות את המילים "אין מה לעשות".
אבל כשמדובר באדם מבוגר, השפה משתנה. פתאום אנחנו שומעים הרבה יותר את הביטוי "זה הגיל". ההליכה נעשית קשה יותר, הזיכרון נחלש, היד רועדת, הכאב הופך לחלק מהשגרה – ואנחנו מסבירים לעצמנו שזהו טבעו של עולם.
ובמידה רבה, זה נכון. הזקנה אינה מחלה, ולא כל תהליך שמגיע איתה ניתן לעצירה. יש מחלות שאין להן ריפוי, יש מגבלות שהרפואה יודעת להקל עליהן אך לא לבטלן, ויש רגעים שבהם גם הרופא הטוב בעולם ייאלץ לומר ביושר שהאפשרויות מוגבלות.
אבל בין קבלה מפוכחת של המציאות לבין ויתור מוקדם עובר קו דק מאוד – ולעיתים איננו שמים לב שחצינו אותו.
לא תמיד המטרה היא לרפא. לפעמים המטרה צנועה הרבה יותר, ובכל זאת משמעותית מאוד: עוד מעט עצמאות; עוד כמה צעדים ללא עזרה; פחות כאב; שינה טובה יותר; יכולת לקום מהכיסא לבד; או אפשרות לצאת מהבית. עוד תקופה שבה אדם מבוגר מרגיש שהוא עדיין מנהל את חייו, ולא רק מנוהל על ידי מחלתו.
בעולם הרפואי שבו אני פועל אני פוגש לא מעט משפחות. לעיתים נדמה שהמשפט "הוא כבר מבוגר" מצליח להיכנס לשיקול הדעת שלנו עמוק יותר מכפי שנרצה להודות. לא תמיד משום שלא אכפת לנו – להפך. לפעמים זו עייפות, לפעמים זו השלמה, ולפעמים זו הדרך שלנו להגן על עצמנו מפני האכזבה שבהשקעת מאמץ גדול עבור שיפור קטן.
אבל עבור אדם בן שמונים, שיפור קטן עשוי להיות עולם ומלואו. עוד שנה של הליכה עצמאית היא לא "רק שנה". עוד תקופה שבה אפשר לצאת לבית הכנסת, לשבת ליד השולחן המשפחתי, לפגוש נכדים או להתלבש ללא עזרה – איננה הערת שוליים רפואית. אלה החיים עצמם.
ומכאן חזרתי לחשוב על ניר ועל אביו. אינני יודע אם הטיפול המסוים הזה מתאים לכל חולה דמנציה, ובוודאי שאין לראות בו פתרון קסם. החלטות רפואיות צריכות להתקבל באופן פרטני, בזהירות ועם אנשי המקצוע המתאימים. אבל מהסיפור הזה אפשר ללמוד דבר שאיננו דורש שום מחקר רפואי:
לא למהר לוותר. לשאול עוד שאלה. לבדוק אם יש עוד אפשרות. לבחון אם ניתן לשפר גם כאשר כבר אי אפשר לרפא. ובעיקר – לא לקבל באופן אוטומטי כל ירידה בתפקוד כגזירת גורל רק משום שהאדם שמולנו כבר אינו צעיר.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך: כשהיינו ילדים, הורינו השקיעו שנים מחייהם בכל פרט קטן בהתפתחות שלנו. הם לקחו אותנו לרופאים, לחוגים, לטיפולים ולבדיקות; הם ישבו ליד מיטות בבית חולים, הפסידו ימי עבודה, חיכו במסדרונות ונלחצו מכל חום.
והשנים חולפות, התפקידים מתחלפים, ופתאום הם אלה שיושבים לידנו ברכב בדרך לבדיקה.
אולי זהו אחד הביטויים העמוקים ביותר של כיבוד הורים: לא רק להתקשר, לא רק לבקר, ולא רק לדאוג שיהיה להם מה שהם צריכים – אלא לסרב לראות בהם מקרה אבוד. גם כשהגוף נחלש, גם כשהמחלה כרונית, וגם כשהשיפור האפשרי כבר אינו דרמטי.
כי לפעמים, דווקא בגיל המבוגר, השאלה אינה כמה שנים אפשר להוסיף לחיים – אלא כמה חיים עוד אפשר להוסיף לשנים.
נחום פראנק הוא מנכ"ל עמותת "מזור".
טור יפה ומרגש