שאולי מלמד היה בן 11 כשהתחיל לצלם סרטים עם חבריו במצלמת וידאו ביתית. המצלמה הגיעה לבית שבו אמנות כבר הייתה נוכחת: אמו היא צלמת סטילס, ואחרי שאביו נפטר ביקש מלמד מצלמת וידאו והחל לתעד ולביים את החברים סביבו.
באותן שנים הוא גם הופיע בטלוויזיה, בין היתר כמנחה צעיר בניקלודיאון ובמהדורת חדשות לילדים בערוץ הראשון. אלא שדווקא שם הבין שהמקום שלו נמצא בצד השני של המצלמה.
"מה שעניין אותי כבר אז, כשהסתובבתי באולפני הרצליה, זה היה הקונטרול, המצלמות, הבימוי, מאחורי הקלעים", הוא מספר בריאיון לפודקאסט "סינמה שו"ת" בהנחיית אבי לודמיר. "חזרתי הביתה וניצלתי את המצלמה שלי כדי לביים, ושלא יביימו אותי".
האזינו - שאולי מלמד בפודקאסט 'סינמה שו"ת'
אולפן סרוגים
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
מהטלוויזיה ללימודי קולנוע
לפני שהגיע ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, מלמד שירת בגלי צה"ל ובהמשך עבד כעורך משנה בתוכנית של ליאור שליין. למרות שכבר השתלב בתעשייה, הוא החליט לעזוב את המסלול הטלוויזיוני וללכת ללמוד קולנוע.
במהלך הלימודים חזר לקלטות שצילם עם חבריו בילדות. ערב נוסטלגי שבו צפו יחד בחומרים הישנים הפך במהרה לחוויה אחרת לגמרי מכפי שציפו.
מלמד לקח את עשרות שעות הצילום ונכנס לחדר העריכה. בתוך שלושה לילות יצר מהן גרסה קצרה, בתחילה בכלל כחומר אישי. כשהראה אותה לחברים, התגובות גרמו לו להבין שנולד כאן סרט.
הסרט הקצר "מיני די.וי" החל להתקבל לפסטיבלים ולזכות בפרסים, ובהמשך הפך לסרט באורך מלא ששודר בכאן 11. מלמד מדגיש שהמסלול הזה לא היה מתוכנן מראש. מבחינתו, גם היום הקריירה שלו מתפתחת מתוך מפגשים, חומרים והזדמנויות שלא תמיד אפשר לצפות. "לא ידעתי כשהייתי סטודנט לקולנוע מה תהיה הדרך", הוא אומר. "הסרטים מגדירים את הזהות הקולנועית שלנו".
להתאהב בעמוס גוטמן דרך הארכיון
אחד הפרויקטים המרכזיים שביים מלמד בשנים האחרונות הוא הסרט "טאבו: עמוס גוטמן".
הרעיון הגיע אליו לאחר שסיים את העבודה על "מיני די.וי", כשקיבל לידיו סינופסיס לסרט שגוטמן כתב ולא הספיק לביים. מלמד הכיר את סרטיו, אבל גילה שהוא כמעט לא מכיר את האדם שמאחוריהם. "ידעתי שאני רוצה לשמוע את האיש", הוא מספר.
החיפוש אחר קולו של גוטמן הוביל אותו לארכיונים, לראיונות ישנים ולחומרי צילום שנותרו אחריו. מלמד מספר כי בילה שעות בחדר העריכה בניסיון להשיג כמעט כל תיעוד אפשרי שלו.
נקודת המפנה הגיעה דווקא במקרה. במהלך פגישה עם הבמאי רן קוצר, שעשה בעבר סרט על גוטמן, קיבל מלמד קלטת VHS שעליה נכתב בפשטות "עמוס". כשהכניס אותה למכשיר גילה את אחד החומרים שחיפש במשך זמן רב: ריאיון מצולם עם גוטמן מסוף חייו, שנחשב במשך שנים לאבוד.
"הריאיון הזה היה מה שאיחד את הסרט", הוא מספר. "עד אז היו לי בעיות לחבר הכול ביחד, ופתאום הסרט קיבל את עמוד השדרה שלו".
"התסריט באמת נכתב בחדר העריכה"
לצד עבודתו כבמאי, מלמד הוא גם עורך פעיל של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים. בין היתר ערך את "אזרח מודאג" של עידן חגואל ואת "קרוב אליי" של תום נשר, שעליו זכה בפרס אופיר לעריכה.
לדבריו, ההבדל המרכזי בין עריכת קולנוע עלילתי לדוקומנטרי נמצא במידת החופש שיש לעורך. בסרט עלילתי התסריט כבר קיים והעורך מסייע לדייק את הסיפור שנכתב וצולם. בדוקומנטרי, לעומת זאת, חלק גדול מהסרט נולד רק אחרי שהמצלמות כבר כבו. "בדוקו אין תסריט. כאילו יש, הם קוראים לזה תסריט, אבל זה בשביל הקרנות", הוא אומר. "התסריט באמת באמת נכתב בחדר העריכה".
הוא מספר כי ב"אזרח מודאג", למשל, גילה שהדרך לבנות את הסרט היא באמצעות רגשות האשם של הגיבור, והחל לסדר את הסצנות בהתאם להתפתחות שלהם. אבל לפני כל המבנים וההחלטות הדרמטורגיות מגיע השלב הפשוט והסיזיפי ביותר: לראות את החומר. "אני מפעיל את אותם אינסטינקטים כשאני יושב ורואה חומרים. אם אני אפשט את זה: לחפש אמת. אני מחפש אמת כשאני רואה ריאיון, ואני מחפש אמת כשאני רואה סצנה".
"לא לאבד את המצפן הפנימי"
כשמלמד נשאל מה היה ממליץ ליוצר דוקומנטרי בתחילת דרכו, הוא דווקא לא ממהר להגיד לו לקחת מצלמה ולצאת לצלם סרט באורך מלא.
הוא ממליץ להתחיל ב"קפסולות" קצרות: ליצור חמש עד עשר דקות שמאפשרות לבדוק את הרעיון, להבין את השפה של הסרט וגם להציג אותו בהמשך למפיקים, קרנות וגופי שידור.
אבל מבחינתו, האתגר הגדול נמצא במקום אחר. "החוכמה הגדולה היא לדעת לא לאבד את המצפן הפנימי שלך בתוך מערך כלכלי", הוא אומר. מצד אחד, קולנוע דורש תקציבים, מפיקים וגופי מימון. מצד שני, הוא מזהיר מפני הניסיון להתאים את הסרט למה שנדמה שהקהל או המערכת רוצים לראות.
"לא להתחנף לקהל, לא להתפשר על הקולנוע שאתה אוהב בגלל קהל".
בימים אלה מלמד ממשיך לעבוד במקביל כבמאי וכעורך, על סרטיו ועל פרויקטים של יוצרים אחרים. מבחינתו, שני המקצועות ממשיכים להזין זה את זה. ואת הדרך שבה הוא מנסה לקבל החלטות בתוך כל החומרים, הלחצים והמגבלות הוא מסכם במשפט אחד: "כל פריים שאתה רואה, כל החלטה בחדר העריכה, אתה צריך לזכור שאתה מחפש אמת ואתה מחפש אומץ".