מעטים התסריטאים שעברו כמעט בכל תחנה אפשרית בדרך לטלוויזיה. נועה גוסקוב התחילה כעורכת, המשיכה כדיאלוגיסטית, פיתחה עלילות, ערכה תסריטים, ביימה יחידות צילום, ורק אחרי שנים ארוכות הגיעה ליצירה מקורית משלה.
בריאיון לפודקאסט "סינמה שו"ת" בהנחיית אבי לודמיר היא חוזרת לתחילת הדרך, אל המורים שפתחו בפניה דלתות, ואל המסע שהוביל אותה ליצור את "סאדה".
להאזנה: נועה גוסקוב בסינמה שו"ת
אולפן סרוגים
מחוברים הייתה בית הספר האמיתי
גוסקוב גדלה בבית שבו יצירה הייתה חלק מהחיים. אמה הפעילה תיאטרון בובות לילדים, והיא עצמה הייתה בטוחה שתמשיך לעולם המשחק. אלא שהיא לא התקבלה למגמת התיאטרון בתיכון תלמה ילין.
במקום זאת מצאה את עצמה במגמת הקולנוע – החלטה ששינתה את חייה. "לא התקבלתי למגמת תיאטרון, אבל למגמת קולנוע כן התקבלתי. שם התאהבתי בקולנוע." בהמשך המשיכה ללימודי קולנוע בבית הספר סם שפיגל, וכבר מהרגע הראשון ידעה שזה התחום שבו תרצה לעסוק.
עוד במהלך הלימודים נפתחה בפניה ההזדמנות הראשונה.
המורה שלה לעריכה, חליל אפרת, המליץ עליה להצטרף לצוות העריכה של "מחוברים". מה שהתחיל כעבודת לילה קטנה הפך לשבע עונות של עבודה, שבמהלכן התקדמה מעריכת סיפורים קצרים לעריכת פרקים שלמים.
לדבריה, דווקא העבודה על סדרה דוקומנטרית לימדה אותה איך בונים דרמה. "לקחת אינסוף חומרי גלם ולספר סיפור של כמה דקות – זאת אחת המשימות הכי מורכבות שיש."
הטלפון ששינה את הקריירה
במקביל ללימודיה קיבלה טלפון בלתי צפוי. הסופר והתסריטאי סייד קשוע ביקש שתבוא לעבוד לצדו. בסופו של דבר הדבר לא יצא לפועל, אך עורכת התסריטים עידית פארן זכרה את שמה. כמה חודשים אחר כך היא שלחה לה מבחן כתיבה לעונה השנייה של "ניו יורק".
גוסקוב עברה את המבחן, והחלה לעבוד כדיאלוגיסטית. משם המשיכה גם ל"פולמון", ובהמשך כבר נכנסה לעולם פיתוח העלילות. "פתחו לי דלת, ואני פשוט נכנסתי מהר לפני שהיא תיסגר."
אחת התחנות המשמעותיות בקריירה שלה הייתה העבודה לצד התסריטאית מיכל קופר קרן. שם, לדבריה, למדה לראשונה את מלאכת בניית הפרקים. לא כתיבת דיאלוגים, אלא פירוק הסיפור לשלבים, בניית קווי העלילה והבנת המבנה הדרמטי של סדרת טלוויזיה.
"מיכל לימדה אותי מה זה אומר לכתוב לטלוויזיה."מאותו רגע הרגישה שכבר יש בידיה את ארגז הכלים המלא.
"כולם היו בבית וכולם ראו פלמ"ח"
את "פלמ"ח" הגיעה לכתוב בזכות היוצר יונתן בר אילן, שהזמין אותה להצטרף אליו ולעדן גוריון. היא הייתה שותפה לבניית הפרקים, כתבה את הדיאלוגים של מחצית מהעונה הראשונה, ובהמשך גם שימשה כבמאית יחידה שנייה על הסט.
כשהסדרה עלתה בתקופת הקורונה, היא הפכה ללהיט משפחתי. "פתאום כולם ראו אותה", היא נזכרת.
בשנים שלאחר מכן המשיכה לעבוד על שורה של פרויקטים, בהם "שקשוקה", "אינפיניטי" ו"איננה". לדבריה, דווקא העבודה על סדרות של יוצרים אחרים לימדה אותה שיעור חשוב. "כשאני נכנסת לפרויקט של מישהו אחר, אני נותנת את כל הנשמה שלי. אבל אני גם יודעת שלמישהו אחר יש את המילה האחרונה."
הדף הריק עדיין מפחיד
את "סעדה" יצרה יחד עם מיכל אהרוני וסמירה סרייה. הרעיון הראשוני הגיע בכלל מקשת, כפיץ' על אישה ערבייה שיורשת את העסק המשפחתי של בעלה. שלוש היוצרות בנו מחדש את העולם, הדמויות והעלילה, ויצאו למסע פיתוח שנמשך שנים.
תחילה נכתב הפרויקט עבור קשת, אך בסופו של דבר מצא את ביתו במכאן 33. "את חייבת להחזיק המון תקווה כדי לעשות סדרה. אחרת אין לזה שום סיכוי לקרות."
אחד הנושאים שעליהם הרחיבה בריאיון היה שיתוף הפעולה עם במאי הסדרה, אריאל בנבג'י. לדבריה, מהרגע הראשון הרגישה שהוא מגיע כדי לשרת את הסדרה ולא להשתלט עליה. "הוא לא בא לעשות את הסדרה שלו. הוא בא לעשות את הסדרה בצורה הכי טובה שאפשר."
לדבריה, דווקא המבט של הבמאי על התסריטים עזר להן ללטש את הדמויות ואת הסצנות לפני הצילומים. למרות הניסיון הרב, גוסקוב מודה שהרגע הקשה ביותר הוא תמיד ההתחלה. היא ממליצה לתסריטאים צעירים לא לפחד לכתוב גרסה ראשונה גרועה. "הדראפט הראשון לעולם לא יהיה הדראפט האחרון." מבחינתה, הרבה יותר קל לשכתב עמוד כתוב מאשר להתמודד עם מסמך ריק.
בימים אלה היא מסיימת לכתוב סדרת מתח לנוער יחד עם יונתן בר אילן, מפתחת סרט באורך מלא במסגרת החממה הבינלאומית של סם שפיגל, ומתכוננת לפיצ'ינג בפסטיבל ונציה. אבל החלום הגדול שלה נשאר פשוט.
"החלום שלי הוא לצלם את הפיצ'ר שלי." אחרי שנים שבהן כתבה עבור יוצרים אחרים, נראה שהפרויקט הבא של נועה גוסקוב כבר יהיה אישי מתמיד.