לקראת ט"ו באב, חג האהבה וההתחדשות, השיקו נשות מקהלות השומרון והדר גנים (בניצוחה של נעמה זנבר) חידוש מוזיקלי ייחודי שמחבר בין "לב לבן" של שולי רנד לבין הקלאסיקה "בקיץ הזה תלבשי לבן". אך מאחורי ההרמוניה המוזיקלית והנופים המרהיבים של החוף, מסתתר סיפור עמוק של שבר, אומץ לב ומאבק בסטיגמות חברתיות.
הצעקה מהבטן והנפילה אל המציאות
לפני כארבע שנים, עולמה של דבורה גוטמן התהפך ברגע אחד. בעלה, התארגן כהרגל בוקר לצאת לעבודה, לקה בדום לב פתאומי ונפטר. "הייתי בסיטואציה של החייאה, בתוך שוק טוטאלי," משחזרת דבורה.
"חודש שלם הלכתי כסהרורית. הלחץ דם שלי נסק, הפסקתי לאכול, הגוף פשוט השתגע. משהו תופס אותך בהפתעה גמורה. הנפילת אסימון השנייה הגיעה בלילה אחד, כשהבית התרוקן מאנשים. מצאתי את עצמי מחבקת את הכרית שלו, ופתאום תפסה אותי התובנה: הראש שיהיה על הכרית הזאת בעתיד, הוא כבר לא יהיה של הבן אדם שהכרית שייכת לו. הבנתי שאני הולכת לישון לבד, מנהלת את החיים לבד, בלי שותף. באותו רגע זעקתי לה' מהבטן: 'אל תשאיר אותי ככה, זה לא מתאים לי, אני לא יכולה'."
התפילה של דבורה נענתה במהירות. קשר מקצועי תמים עם גבר גרוש הפך מהר מאוד לחיבור נפשי עמוק, שהביא עמו תמיכה בירוקרטית ונפשית ברגעים הקשים ביותר. "זה היה כל כך מוקדם, אבל הרגשתי שה' עשה איתי חסד מטורף," היא מספרת. "הוא הביא לי את השותף החדש בזמן הנכון. לי לא התאים לחיות שנים לבד."
הקוד החברתי הבלתי כתוב: "רואים בזה סוג של בגידה"
אך לצד הנחמה והאור החדש, גילתה דבורה מהר מאוד שהדרך לזוגיות שנייה רצופה במחסומים חברתיים וסביבתיים. כששיתפה את הרבנית שלה בקשר החדש, התגובה היתה חמה אך מזהירה: "אני שמחה בשבילך, אבל תשמרי על פרופיל נמוך. אם היית גבר – תוך חודש היו מציעים לך, אבל אצלנו בציבור זה עובד אחרת.
"הייתה ציפייה שאשב לפחות שנה," משתפת דבורה בכאב. "אמרו לי מחלק מהמשפחה המורחבת ש'זה לא מכבד את הזכר שלו', שצריך לחכות. שאלו אותי איך אני לא מתאבלת ולא מתגעגעת. הרגשתי שמנסים לגרום לי רגשות אשמה, כאילו שאם בחרתי בחיים – זה אומר שלא אהבתי."
נעמה זנבר, מנצחת המקהלה, מחזקת את דבריה: "לצערי, החברה הרבה פעמים רואה בנישואים שניים של אלמנה סוג של בגידה. יש דיסוננס עמוק בין ההלכה והאמונה שמדרבנות לבנות בית, לבין השיפוטיות החברתית. אלמנות מקבלות הרבה פחות תשומת לב ולגיטימציה מהחברה להתחיל מחדש."
בשל הביקורת והרצון להתחשב בילדיה שהיו בשנת אבל, דבורה נישאה בטקס צנוע מאוד בחצר פרטית, כמעט במסתור. "הקהילה שלי בכלל לא ידעה שהתחתנתי. רק כשראו פתאום גבר לצדי, הבינו," היא מספרת.
מקהלה של נשים: "לבחור בחיים זה לא לשכוח"
החיבור בין דבורה לנעמה נוצר סביב השיר "לב לבן". נעמה גילתה שבמקהלה שלה ישנן שלוש אלמנות שנישאו בשנית, והבינה שיש כאן שליחות.
את הקליפ בחרו לצלם בים, תוך בניית חופה מאולתרת על החוף, מול ספסל המוקדש לזכרם של סהר מיזאני וסגן איתן אבנר הי"ד. ההפקה כולה נעשתה על ידי נשים בלבד – החל מעיבוד הקולות של נעמה, דרך העריכה המוזיקלית של מוריה מוזס, ועד הצילום והבימוי.
בקליפ, דבורה מופיעה ככלה – אך בפנים לא גלויות. "עוד כמה נשים שעברו את הסיפור הזה לא היו מוכנות להיחשף," מסבירה נעמה. "זה מעיד בדיוק על עוצמת השיפוטיות והחשש מהחברה."
עם זאת, המסר של השתיים הוא של תקווה וריפוי. דבורה מסבירה את ההבדל העמוק בין אובדן לבין המשכיות: "כשאת לבד, האבל והגעגוע מעורבבים במצוקה קיומית ובחוסר של היום-יום. כשיש לך שותף ותמיכה, נשאר לך נטו הגעגוע הטהור לבן אדם שהיה. הבית החדש לא מוחק את הזיכרון."
את ההוכחה הגדולה ביותר לכך קיבלה דבורה מבנה. לאחר שנתיים מורכבות של הסתגלות למציאות החדשה, בנה התחתן וביקש מבעלה השני ללוות אותו לחופה. "לא הייתה עין אחת יבשה בקהל," נזכרת דבורה בהתרגשות. "בעלי עמד לצדו, לא כאבא שלו, אלא כדמות גברית ותומכת שנמצאת שם בשבילו בחיים."
לקראת ט"ו באב, לנעמה ולדבורה יש אמירה חד-משמעית לציבור: להפסיק לשפוט מהצד בלי להבין. הילדים בסוף גדלים ומקימים בתים משלהם, והאישה נשארת לבד. הבחירה בחיים ובזוגיות היא מעשה אמיץ, והיא זו שמאפשרת להכיל את האבל ולא להיבלע בתוכו.
לאלמנות שנמצאות בדרך זו: "אל תתנו לרגשות האשמה של הסביבה לנהל אתכן. יש חיים ויש אופק גם מתוך השבר הגדול ביותר. מותר לכן לאהוב וללבוש לבן מחדש."