לא לעסוק רק בעבר
יש ימים בלוח השנה היהודי שמבקשים מאיתנו לשמוח. יש ימים שמזמינים להודות. תשעה באב מבקש לעצור, להנמיך את רעשי הרקע ולהביט במראה.
זהו יום זיכרון לאומי שצמים ומתאבלים בו על חורבן שני בתי המקדש, על ירושלים שנכבשה ועל אסונות נוספים שפגעו בעם היהודי במשך הדורות. אבל אם היה מדובר רק בשיעור היסטוריה, ספק אם היום הזה היה מצליח לגעת בלבבות אחרי אלפי שנים. סוד כוחו של תשעה באב טמון בכך שהוא אינו עוסק רק במה שהיה אלא גם במה שיש ובמה שעלול להיות.
הרב יונתן זקס כתב שהעם היהודי הוא העם היחיד שבנה את זהותו לא רק על ניצחונותיו אלא גם על כשלונו ללמוד מהעבר. בעוד שעמים אחרים מספרים כיצד אויביהם הביסו אותם, המסורת היהודית שואלת מה החלק שלנו בחורבן.
חז"ל אמרו שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. במקום להסביר את האסון בעליונות הצבא הרומי, הם ביקשו להצביע על הסדקים שנפערו בתוך החברה היהודית עצמה. החומות לא נפלו רק בגלל אילי ברזל. הן נפלו משום שהלבבות נסדקו קודם לכן.
הערכים של בתי המקדש
עמוס עוז אמר שההיפך מפאנטיות, מקנאות חסרת פשרות, אינה אדישות אלא היכולת לדמיין את עצמכם במקומו של האחר. מריבות אנושיות רבות אינן נובעות מרשעות כי אם מהיעדר דמיון. איננו מצליחים לראות את המציאות דרך עיניו של הזולת. בין הסיבות לכך: אנחנו שקועים כול כך בהבעת, או התרסת, הדעות שלנו ואיננו שומעים את דעותיו שלו.
גם בתוך המשפחה ניתן למצוא את לקחי תשעה באב. זוגות רבים מתגרשים לא בשל אירוע דרמטי אחד אלא בגלל הצטברות של משקעים, עלבונות קטנים, שתיקות ארוכות ואגו עיקש. חורבן משפחה דומה לעיתים לחורבן עיר עתיקה: מבחוץ הכול נראה יציב אבל בפנים כבר נפערו סדקים. די לפעמים במשב רוח קטן כדי למוטט קיר שלם.
תשעה באב מזכיר לנו שהחיים בנויים הרבה פחות מאבנים והרבה יותר ממערכות יחסים. בית המקדש היה אומנם מבנה מפואר אך חשיבותו לא היתה בזהב שציפה את קירותיו אלא בערכים שהוא ייצג: אחדות, אחריות הדדית, מחויבות משותפת ותחושת שייכות. כשערכים אלה נפגעו, גם האבנים לא הצליחו להישאר על תילן.
הכוח הטמון בזיכרון
תשעה באב איננו יום של ייאוש. להיפך, הוא יום של תקווה. התלמוד מספר שהמשיח נולד בתשעה באב. המסר ברור: דווקא מתוך ההריסות מתחילה הצמיחה. אומה יכולה להיבנות מחדש מתוך חורבנה.
אחד הסודות של הכוח הזה טמון בזיכרון. היהדות לא ניסתה למחוק את כאביה אלא לזכור אותם. אבל הזיכרון היהודי אינו מוזיאון, הוא בית ספר. מטרתו אינה לגרום לנו לבכות על מה שהיה אלא ללמוד כיצד לחיות טוב יותר בעתיד.
זהו יום ששואל אותנו לא רק מה אבד לעם ישראל אלא גם מה עלול ללכת לאיבוד בכול דור כשחברה חדלה להקשיב לעצמה, כשמחלוקת הופכת לשנאה, כשזהות משותפת מתפוררת מבפנים. לכן תשעה באב רלוונטי ביותר בימינו.
הבניין המפואר ביותר אינו נבנה מאבן ירושלמית. הוא נבנה מסבלנות, הקשבה, ויתורים, אהבת חינם. אולי זו הסיבה שתשעה באב אינו צריך להיות היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. הוא יום אמיץ שבו עם מעז להביט במראה, להודות בטעויותיו ולחלום על תיקון.