"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
אמנם זו אינה הפעם הראשונה שאמרי מטלון מביים סרט עלילתי ארוך, אך זו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת לבדו. אחרי "מראות שבורות", שביים לצד אביעד גבעון ובכיכובה של שירה האס, מגיע "מים רבים" – סרטו העלילתי הראשון כבמאי יחיד.
הסרט, שנשלם רק לפני מספר שבועות, כבר מעורר עניין רב בתעשייה. לאחר שזכה בפרס וייל בלוך, הוא צפוי לצאת בקרוב למסע פסטיבלים בינלאומי, אף שלפי שעה טרם ניתן לחשוף באילו פסטיבלים יוקרן.
ספר לי קצת על סרט הסולו הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
מים רבים הוא סיפור על נטלי, בחורה צעירה, אסרטיבית ודעתנית שנפצעת בקפיצה לים וברגע הופכת לגמרי תלויה בסביבה. כשהיא מגיעה למרכז שיקום, היא פוגשת את יוסף, סניטר צעיר מענאתה, שלא נבהל מהזעם שלה ומטפל בה בעקשנות ובחן ולאט לאט נרקם ביניהם קשר מעורר ומרפא. הסרט התחיל כמו הרבה סרטים מסרט אחר...התחלתי לכתוב סרט בשם 'הנופים שלנו' על השיקום של אמא שלי בעקבות אירוע מוחי ועל איך שהקשר של ההורים שלי התחזק מאוד בעקבות הטיפול של אבא שלי בה. אבל זה היה לי קרוב מידי והכתיבה חנקה אותי. ממש באותו זמן חברתי היקרה, ליאורה לנדאו, סיפרה לי על זוג שהיא ובעלה, אלי ז"ל, הכירו לפני שנים. בחורה תל אביבית שנפצעה והגיעה למרכז שיקום והמטפל הערבי, פלסטיני תושב ישראל, שהיה במקום ועזר ותמך בה והם התקרבו. הרגשתי שזה סיפור שמעניין אותי לכתוב והוא יהדהד בעקיפין את מה שרציתי לומר על כוחה המרפא של נתינה ועל האהבה שהתחזקה בין הוריי ברגע של משבר וגם על מה שקורה פה ועל הפרקטיקות השונות שנהוגות כאן כדי להרחיק בינינו ואיך שינוי של המבט יכול לשנות את דפוסי היחסים בין אנשים.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט?
כשאני כותב אני מתחיל מפרוזה על הסיפור. זו פרוזה שלא מגיעה לאף אחד אבל עוזרת לי לחשוב בצורה יותר פנימית של הדמויות ולהכנס למה שהפרוזה מושפעת בו והקולנוע פחות, מה שנקרא זרם תודעה. את הדראפטים הראשונים של הפרוזה הזו היו לי כבר בשלהי הקורונה. אבל מכאן ועד תסריט הדרך ארוכה, זה שלב שהבשיל הרבה זמן, כשלאט לאט הרגעים האינטימיים שנולדו בפרוזה נכנסו לתוך מבנה של תסריט נרטיבי. אני אוהב לומר שהסרט הזה בושל בקדרה.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
אני, ליאורה לנדאו ולירון אדרי (שהיא אדם מאוד חד ויצירתי) ישבנו בבתי קפה ודיברנו על הסרט וכשהיה דראפט ראשון של תסריט לירון הפנתה אותנו למפיק אביב בן שלוש, שהוא ולי אשתו הפיקו את הסרט במסירות עצומה, למרות שכסף זה לא מה שמשופעת בו הפקה ישראלית כזו. יחד איתם ועם ליאורה ועם יונייטד קינג התחלנו לגייס כסף פרטי שיחד עם הקרנות יוכל להשלים תקציב להפקה. בהמשך קרן הקולנוע תמכו ובסוף קיבלנו גם את פרס וייל בלוך שעזר לסגור את הסיפור. אני יכול להגיד שדבר אחד היה לי ברור כל הזמן, גם בגיוס של הצוות וגם בליהוק וגם בבימוי ובעריכה, דרושה כאן עדינות. כדי לגעת בנושא הזה צריך לגשת אל הדברים במבט קרוב, חומל, אפילו אני רוצה לומר אוהב. וכך היה. זה הפילטר שדרכו בחרתי מי שיעבדו איתי, גייסתי אנשים מאוד מוכשרים שאני מחכה כבר לסיים את הכתיבה של הפרוייקט הנוכחי ולעבוד איתם שוב.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
כמו שאמרתי זה סרט שעשיתי עם הרבה אנשים מוכשרים ובעיקר הרבה נשים מוכשרות. אסתר קלינג שיחקה איתי יפה את המשחק, לדעתי, עד היום היא לא מודה בזה, היא מראש חשבה שליהי קורנובסקי ועלא דקה הם השניים שמתאימים להוביל את הסיפור, שיחקנו בהקפות מלאות את משחק ההקפות של הליהוק ולבסוף אלו אכן היו הם. ואני מאושר מהם. ליהי היא אמנית אמיתית, עם משמעת פנימית של זמרת אופרה לשעבר שעבדה על כל פרט בבניית הדמות של נטלי מהפיזי לרגשי, מהחיצוני לפנימי. היא ביקרה במרכזי שיקום, היתה בקשר יומיומי עם בחורה מדהימה בשם נוי צברי שעברה פציעה דומה למה שעברה הדמות והתלוותה אליה לפיזיו מכל סוג וגם סתם הן בילו זמן משותף. כיסא הגלגלים החשמלי נחת בביתה של ליהי שבועות לפני הצילומים והיא הפכה למיומנת בו באופן מעורר השתאות, עד שהתחילו הצילומים גם ליהי וגם אני ראינו אותה נטלי, בארוחת צהריים, בנסיעות, במנוחה היא לא השתחררה מנטלי עד ליום הצילומים האחרון היא לבשה על עצמה את הדמות עד שנמחקו ההבדלים ביניהן. היא עשתה עבודה טוטאלית. עלא גם נכנס לדמות אך מכיוון אחר, מבין המילים. עלא פרם את הדמות לפיסות אנושיות כמו שהלב הגדול שלו יודע לעשות. הוא לא רק שחקן, הוא יוצר ולכן הוא מצא את נקודות האחיזה הניואנסיות שלו בתוך הסצנות. הוא צבע במכחול של עלא את יוסף, הוסיף הומור, מודעות, ויש לו את המבט הזה שרואה ומבין הכל שמאוד נמצא גם באיך שהדמות של יוסף כתובה. אני חושב שהם וכל הקאסט עושים עבודה עם מלאות ריאליסטית, בראו יחד איתנו את המקום הזה שנקרא 'מאור הנר'.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
שמע היתי בסטים, אבל זו פעם ראשונה שמצאתי את עצמי בסט כזה לבד, אני בן אדם שעובד מתוך אינטימיות מאוד גדולה עם הצוות ועם השחקנים. בסוף אלו יחסים, אני מביא פתיחות ואהבה ומקבל אותם גם ורוב הזמן אני מרגיש מאוד בנוח ויודע מה באנו לספר. הכל תוכנן מראש, עבדנו קשה לפני, אני ודניאלה נוביץ הצלמת פרטנו את ההשראות שלנו והצבעוניות והשוטים, עם השחקנים עשיתי די הרבה חזרות והתאהבתי בדינמיקה שלהם ועכשיו היה צריך להחיות את זה מחדש מול המצלמה. מה שכן היה קשה זה שהצילום לא כרונולוגי ובבניה של מערכת יחסים כזו אתה צריך להגביר את הקרבה לאט לאט במכחול עדין כדי לבנות את זה מדויק. גם כאן התמזל מזלי לעבוד עם שחקנים מאוד מוכשרים. כמובן שסט יכול להביא גם קונפליקטים ומידי פעם היו כאלה, ברגעים שהיו יותר מורכבים חזרתי בדמיון לשני דברים, לניהד חבר עבר שלי בענאתה שהסרט הזה הרבה בהשראת האישיות המיוחדת שלו, ואבא שלי ואמא שלי שהייתי איתם חצי שנה בשיקום, למבט הקרוב, להכלה, להיזכר במה שמדובר כאן. זה תסריט שבא להרבות אהבה וזה מעין מצפן שהיה לי נוח לחזור אליו.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
בוא נגיד שעישנתי הרבה סיגריות...ולשמחתי מאז הפסקתי. ביום הראשון לצילומים קראתי לצוות ולשחקנים את השיר הנפלא של יהודה עמיחי הים והחוף...שמדבר על זה שהחוף רוצה לומר ים והים רוצה לומר חוף. זה מדבר על דיאלוג בין שני קצוות אבל זה מדבר גם על צמצום. צמצום שמביא גאולה. אני חושב שזו המלאכה שהייתה לנו, להגיע למינימום האינפורמציה שצריך כדי לתת מקום לרגש. גם כאן אני אתן את מלוא הקרדיט לשירה ארד העורכת המופלאה שהדבר הזה שלפנות מקום לרגש היה ממש מנטרה שלה ואני מאוד מסכים איתה בזה. דבר נוסף שקרה בעריכה ובעקבות המלחמה הבלתי נגמרת הזו והדימויים האיומים שהיא מביאה זה שהפחתנו את רף האלימות בסרט. גם זה פינה מקום לאהבה.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
מאוד מרגש. הסרט די טרי, העותק נסגר ממש לפני שלושה חודשים ופתאום היתה הקרנה ראשונה באקדמיה, אולם מפוצץ ב350 אנשים ונגזר עליי כי נכנסתי אחרון לשבת בשורה השנייה על כיסא עם משענת שבורה והייתי כל כך דרוך ולאט לאט גיליתי שהקהל מאוד דרוך בעצמו, זו ההקרנה שגם אתה היית בה, היה שקט ודריכות כזו והתפלאתי כמה צחקו במקומות הנכונים ו...בכו במקומות הנכונים. זה הקסם של אולם הקולנוע אנשים זרים לגמרי מרגישים אהבה משותפת וחווים חוויות משותפות אין משהו יתר עוצמתי מזה.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
אני לא יודע אם זה הפתיע אותי אבל בסרט יש מימדים אלגוריים ואנשים שקראו אותו בקפידה הבינו הרבה מהכוונות שלי ויש בזה משהו מאוד מרגש.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
אני חושב שעל כולנו יש מגבלות, כבלים, הגבלות תנועה. החברה והדעה של החברה סביבנו היא כלא מחשבתי ורגשי. האתגר הוא לעשות הכל כדי להילחם בהגבלות, כל אחד והכבלים שלו ולחתור להיות חופשיים. כמובן שבדרך יש מחירים, אבל המחיר הכי כבד הוא לחיות בלי שאיפה לחופש. גם השאיפה לחופש היא חופש. אנחנו צריכים לרצות להיות חופשיים. אני ראיתי את אמא שלי מתמודדת עם מגבלות התנועה והדיבור שלה בנחישות מדהימה וזה שינה אותה ואת כולנו, אני ראיתי את ניהד חברי היקר מתמודד עם מגבלות על החופש מסוג אחר וזה השפיע עליי לעומק, בסט הצטלמו לסרט ועבדו איתנו חברים שהם בעלי מוגבלויות שהמגבלה שלהם נמצאת הרבה יותר במבטים עליהם מאשר בתפיסה שלהם את עצמם. אנשים מדהימים. חופשיים באמת. אני חושב שאנחנו מגבילים את החופש שלנו מראש ומוותרים על המלחמה עליו. הגיבורים של הסרט נלחמים על החופש שלהם, כל אחד מהם בדרך שונה לחלוטין, האנשים שהזכרתי עשו את זה בתנאים מאוד קשים ומנצחים קצת כל יום. גם אנחנו יכולים לנצח.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
אני חושב שלא רק הסרט שינה אותי אלא גם התקופה הזו שינתה אותי כיוצר וקשה להפריד בין השניים. אני מבין היום שמוטלת עלינו החובה לעשות אמנות ששומרת על המקום הזה. שמראה איך עשויה להראות תקווה, איך אמור להראות חופש, זו התרבות שלנו ורק אנחנו יכולים לשמור אותה חופשית.
באינטליגנציה רגשית נדירה, "מים רבים" רוקם דרמה פסיכולוגית מורכבת על מפגש טעון בין זעם להכלה, ועל האוטופיה השברירית שנולדת מתוך השבר הגופני והנפשי. זהו קולנוע שלוקח את צופיו ברצינות, אינו חושש לגעת בפצעים החשופים של המציאות המקומית, ושומר על איפוק סיפורי מעורר הערכה. זהו גם סרט שממשיך להדהד הרבה אחרי הכתוביות האחרונות, ומבסס את אמרי מטלון כאחד הקולות המסקרנים והבטוחים של הקולנוע הישראלי העכשווי.
מחכה לראות את הסרט