המורה הכי טוב הוא זה שלא מפסיק ללמוד לעולם, ורוצה להעשיר את עצמו בידע כל הזמן. ההורה הכי טוב הוא זה שלא מפסיק לאהוב את הבן שלו כל הזמן, ורוצה להעשיר אותו כדי שיפסיק לגמור לו את הכסף.
טוב, המשפט השני לא ממש נכון ואולי גם לא הכי אחראי, אבל אני מאמין שהוא הצחיק לפחות שניים או שלושה צעירים שקראו אותו והבינו שהדברים מיועדים בעיקר לילדים לפני ההורים.
זה כמובן לא אומר שההורים צריכים להפסיק לקרוא עכשיו, אבל במבט לאחור על כתבות העבר בסדרת "קצר משפחתי" מתברר שכולן פונות רק להורים. זה לא הוגן, כי לכל מטבע (כולל ביטקוין) יש שני צדדים, וגם הילדים הם חלק חשוב והכרחי בעסק המשפחתי. אין ספק שיש להם חלק גדול בסיבות שמחוללות את הקצר המשפחתי.
הכירו את "מחלות החופש"
אז מה הבעיה הגדולה ביותר של ילדים מתבגרים ונערים בחופש הגדול?
הרבה יותר מדי זמן פנוי, שברוב המקרים אין להם מושג מה לעשות בו. בגלל זה הם מבזבזים את רובו על כל מה שלא דורש כלום וגם לא נותן כלום בתמורה. וכשמבלים ומכלים את הזמן על כלום ושום דבר, נוצרת מדגרת חיידקים למחלות החופש.
כן כן , מה ששמעתם. לא רק בבית ספר ילדים חולים במחלות(שאת רובם הם ממציאים כדי ללכת הביתה כמה שעות יותר מוקדם). גם בחופש יש מחלות לא ידועות שלא פוגעות בגוף חו"ח, וגם אי אפשר לטפל בהן באחד הסניפים של קופות החולים בשכונה שלכם.
"מחלות" החופש הן תופעות לוואי של הבטלה וריבוי הזמן הפנוי שפוגעות בעיקר בנפש יהודי הומיה, ויוצרות בעיות גדולות שחובה לאתר ולטפל בהן לפני שישתרשו ויישארו בנשמה גם בשנת הלימודים הבאה לטובה או לרעה(תלוי את מי שואלים).
ואלה המחלות הפחות מוכרות לתלמידים החופשיים שמתוארות בהרחבה בספר "חובת התלמידים" שחיבר האדמו"ר מפיאסעצנא זצ"ל:
- מחלת העצלות: חולי שגורם לבטלה מכל עשייה חיובית, שינה עד מאוחר והתעצלות לקום ולזוז.
- מחלת ההתרפות: מחלה שפוגעת באלה שעושים משהו מדי פעם, אבל מתרשלים ועושים מחובה ולא מאהבה.
- מחלת הישות(הידועה גם כמחלת "האני"): הלוקה בה רואה את עצמו כמשהו מיוחד, ובגלל זה לא רואה ממטר אף אחד.
שיטות ריפוי מעולות ל-"מחלות החופש"
תרופה לעצלות- "חריצות מתגברת":
“יתגבר כארי לעבוד את עבודת בוראו" אינה רק הנחיה טובה, אלא כלל ברזל לחיים כל הזמן כולל החופש הגדול. זה לא אומר שחובה להתפלל ותיקין בחופש, אבל אפשר בהחלט למצוא מניין קל"ב בשעה סבירה ולהתגבר ולקום כל יום. משם אפשר להמשיך למכולת להצטייד בלחמנייה טרייה ושוקו קר(בכל זאת חופש גדול, לא?), ולהמשיך לפי סדר יום קבוע מראש שכדאי מאד גם לכלול בו לימוד הלכה או משנה יומית או לכל הפחות פרק תהילים.
הזמן לא בורח לשום מקום כשרותמים אותו לפעילות חשובה ומהנה כמו עבודת חופש בשכר אם אתם בגיל המתאים, ואם עדיין לא- אז התנדבות במקום מעולה ולא שיגרתי כמו גן חיות או הכנסת ועוד מקומות שיש בהם רעש מריבות ושירות לקוחות.
בתוך הסדר יום הפעיל והחרוץ חובה להשאיר זמן לדברים שאתם אוהבים לעשות, ולא חייבים להיראות בסוף החופש כמו "פוף" כי לפני סוף מעשה עשיתם מחשבה תחילה והוספתם שעת "חייב לזוז" ללו"ז היומי החופשי.
תרופה להתרפות-"חשיבות מאהבה":
מי שיודע שיש לו פעילות חשובה ביום המחרת, בד"כ מכין תיק והולך לישון מוקדם ביום הקודם. אם בוחרים מראש לעשות דברים שאוהבים בכל יום, אין מצב שתעשו אותם ברפיון ורשלנות, כי אתם בחרתם את הפעילות ואתם יודעים למה!
“עבדו את השם בשמחה", זה לא רק שיר שגורם לברסלבים לקפוץ סביב רכב שהתעלף בצומת עד שיגיעו ידידים, אלא גם דרך חיים שמחזקת את האדם בכל דרכיו כל יום בכל מקום ובכל זמן.
אז תחשבו היום על הדבר החשוב הגדול שתעשו מחר, וככה תהיו כל יום בהתחזקות מתמדת עד ראש השנה.
תרופה לישות- "מאד מאד הווי שפל רוח":
אומרים על דור הגאולה משפט חכם בארמית "בעקבתא דמשיחא חוצפא ייסגי" (תרגום: באחרית וסוף ימות המשיח החוצפה תגדל מאד).
"מחלת הישות" גורמת למתבגרים בעיקר לחשוב שבלעו את כל חכמת העולם מויקפדיה וטיקטוק(השם ישמור), ולכן מה שהם חושבים זה מה שנכון וכל השאר טועים ולא מבינים שום דבר.
אם כבר מתחילה הרגשה כזו, חובה "לחשב מסלול מחדש" ולהיזכר בכלל הפשוט מפרקי אבות: "מאד מאד הווי שפל רוח". אם אתם מרגישים שיש לכם תכונה טובה במיוחד בהגזמה, תנו אותה לחברים שלכם! כבדו אותם ושתפו אותם בטוב הגדול שבורא העולם והאדם נתן לכם.
נצלו את החופש לחזק קשרי חברות, לעשות סולחה עם מי שצריך וללמוד פרקי אבות יחד ולא רק להיות שפל רוח, אלא גם את כל שאר הדברים שמאירים את העולם ומוציאים את תחושת "היש" הגאוותנית מהאדם.
אם תעשו את כל הדברים הנהדרים האלה, בטוח שלא תשכחו את החופש הזה כל החיים. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו תלמידים וילדים יקרים, כל מה שנכתב כאן מיועד גם להורים!
