אברהם שלום לוי מוכר לקהל הישראלי כשחקן מסדרות כמו "שטיסל", "המדובב", "שקשוקה" ו"ולריה מתחתנת", אך בשנים האחרונות הוא ביסס את עצמו גם כתסריטאי ויוצר. יחד עם תמר מרום יצר את הסדרה "אלף", ובימים אלה ממתין לצאתו של הסרט "פרידה מבצק", שבו הוא גם מככב בתפקיד הראשי וגם חתום על התסריט.
בריאיון לפודקאסט "סינמה שו"ת" בהנחיית אבי לודמיר הוא חוזר לתחילת הדרך ומספר על המסלול הארוך שעבר עד שהצליח לפרוץ.
אברהם שלום לוי בפודקאסט סינמה שו"ת
אולפן סרוגים
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
הילד מירושלים שהקים לעצמו תיאטרון
האהבה לבמה התחילה מוקדם מאוד. כבר בכיתה א' או ב' הבין שהוא רוצה להיות שחקן, אבל בירושלים של אותם ימים לא היו מסגרות רבות לילדים שרצו לשחק. במקום לוותר, הוא פשוט יצר לעצמו במה.
הוא שכנע את המורה לאפשר לו להעלות הצגה קצרה בכל יום שישי, כתב את הטקסטים, גייס ילדים מהכיתה, ביים ושיחק. בדיעבד, הוא אומר, כל המרכיבים שהפכו אותו ליוצר כבר היו שם, רק שהוא עדיין לא ידע לקרוא להם בשם.
בהמשך למד במגמת תיאטרון, נסע ללמוד משחק בניו יורק והקים שם קבוצת תיאטרון ישראלית בשם "חוצפה", שבמסגרתה כתב, ביים ושיחק בהפקות מקור באנגלית. אלא שגם אחרי שנים של עשייה, הדלתות של התיאטרון הממוסד בישראל נשארו סגורות.
"התעקשתי על הדלת הלא נכונה"
במשך שנים ניסה לוי לפרוץ דרך עולם הפרינג' והתיאטרון הרפרטוארי. הוא כתב מחזות, ביים, לימד משחק ועבד עם בני נוער וסטודנטים. לדבריו, רק אחרי הרבה זמן הוא הבין שהתעקש זמן רב מדי על מקום שלא באמת רצה לקבל אותו.
"הייתי צריך לקום משם ולעזוב כדי ללכת לשדה שהוא פחות מוכר לי והוא יותר מפחיד אותי."
המעבר לטלוויזיה הגיע דווקא בתקופה קשה מבחינה כלכלית. הוא החל ללכת לאודישנים בגישה שונה לחלוטין מזו שהייתה לו בעבר. התוצאה הייתה מיידית: בתוך זמן קצר קיבל תפקידים ב"שטיסל" ובסדרות נוספות, והחל לבסס את עצמו כשחקן מסך.
פגישה אחת בבית קפה וחמש שנות עבודה
הפריצה שלו כתסריטאי החלה ממפגש מקרי עם יועצת התקשורת אודליה כרמון, אחת מהמתלוננות בפרשת קצב ומחברת הספר אשת הסוד
לוי התעניין בסיפור, קרא את הספר והתחיל לחשוב כיצד אפשר לעבד אותו. תחילה ניסה להפוך אותו למחזה, אחר כך לסרט, ורק בהמשך הבין שמדובר בחומר לסדרת טלוויזיה.
למרות שמעולם לא כתב סדרה לפני כן, הוא החל לפתח רעיון. המפיקה עינת זילבר התלהבה, ובהמשך גם מנהלת הדרמה של רשת, תמר מרום, שהפכה בהמשך לשותפתו ליצירה. אלא שהדרך למסך הייתה ארוכה הרבה יותר מכפי שדמיין. "מהרגע שזה התחיל ועד שהסדרה יצאה החוצה עברו חמש שנים."
הערות אינן התקפה אישית
במהלך העבודה על "אלף" גילה לוי עד כמה כתיבת טלוויזיה שונה מכל מה שהכיר קודם. אם בתיאטרון היה רגיל לעבוד כמעט לבד, כאן מצא את עצמו מול מפיקים, עורכי תסריט, יועצים משפטיים, מנהלי דרמה ואנשי תוכן – שלכולם יש הערות ושאלות.
לדבריו, אחד השיעורים החשובים שלמד היה להבין שהערות אינן התקפה אישית. "הערות הן דבר מצמיח וחשוב לדעת לקחת אותן למקום הנכון."
בסופו של דבר, הסדרה הפכה להצלחה גדולה והציבה אותו במרכז התעשייה, אבל גם אז גילה שהדרך לא באמת נעשית קלה יותר.
"חשבתי שאחרי אלף הכול יסתדר"
אחרי ההצלחה של "אלף" היה בטוח שהדלתות ייפתחו, אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. פרויקטים חדשים קיבלו פיתוחים ולא יצאו לפועל, רעיונות נדחו, וסדרות שעליהן עבד במשך חודשים ארוכים לא התרוממו.
לדבריו, אחת הטעויות הגדולות של יוצרים בתחילת הדרך היא לחשוב שהצלחה אחת פותרת הכול. "אתה מגלה שיש עוד קומה ועוד קומה ועוד קומה."
במקביל לעבודתו בטלוויזיה החל לכתוב את "פרידה מבצק", סרטו של הבמאי והמפיק שמעון שי, המבוסס על סיפורו של מיכאל לב טוב וצפוי להגיע בקרוב לבתי הקולנוע. לוי, שחתום על התסריט ואף מגלם את התפקיד הראשי, מספר שהתחבר מיד לדמותו של איציק – רווק ירושלמי שמחליט להפסיק לאכול בצק אחרי אזהרה רפואית, ומגלה שהחיים שלו מתחילים להשתנות
העבודה על הסרט נמשכה שנים, ובמהלכה גם גילם את התפקיד הראשי. לצורך התפקיד העלה במשקל, עבד על שפת גוף חדשה ואפילו הסתובב עם משקולות על הרגליים במהלך הצילומים כדי להרגיש את הכובד הפיזי של הדמות. מבחינתו, זה חלק בלתי נפרד מהעבודה כשחקן. "אני תמיד מחפש איך הדמות תהיה שונה לחלוטין ממה שראו אותי עד עכשיו."
הפרויקט הבא כבר בדרך
בימים אלה עובד לוי על "המטפלת" (שם זמני), סדרה חדשה שהוא יוצר יחד עם תמר מרום, ליאור רז ואבי יששכרוף.
הפרויקט נמצא עדיין בשלבי עבודה, אך מבחינתו הוא מהווה עוד שלב במסע הארוך שעבר – משחקן שמנסה לפרוץ דרך התיאטרון, ליוצר שמפתח סדרות עבור גופי השידור הגדולים בישראל.
בסיום הריאיון, אחרי שסיפר על שני עשורים של ניסיונות, כישלונות, הצלחות ודחיות, לוי חוזר לתובנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. "אסור לאף אחד להתייאש."
אולי זו גם התמצית של הסיפור שלו: לא פריצה פתאומית ולא הצלחה בן לילה, אלא מסלול ארוך ומפותל של מי שהמשיך ליצור, לכתוב ולנסות – עד שהדלת נפתחה.
תגובות