סוגיית הניכור ההורי והפגיעה בקשר בין הורים לילדיהם היא מן הפצעים המדממים והמורכבים ביותר בעולם משפט ובתחום דיני המשפחה. כל מי שעוסק בתחום מכיר את הדינמיקה האכזרית של הזמן: ימים הופכים לשבועות, שבועות לחודשים, ובזמן שהמערכת המשפטית מתנהלת בקצב שלה, נפשו של הילד עוברת תהליך מאיץ של שטיפת מוח והרחקה, עד לנתק מוחלט שכמעט ולא ניתן לאיחוי.
ההכרה בכך שלממד הזמן יש משמעות קריטית והרסנית הולידה בשנים האחרונות שתי יוזמות מערכתיות דרמטיות. האחת אזרחית, ותיקה ומוכרת ; השנייה דתית, טרייה ומפתיעה. מדובר בנוהל 2-20 של כבוד נשיאת בית המשפט העליון (לשעבר) אסתר חיות, ובנוהל החדש של כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב דוד יוסף שליט"א.
מבט מקצועי ואובייקטיבי על שתי ההנחיות הללו מגלה כי שניהם מהווים צעדים חיוניים מאין כמותם, אך דווקא נוהל בתי הדין מצליח לייצר פריצת דרך אופרטיבית, שמחייבת אותנו להותיר את המחלוקות הפוליטיות בצד ולברך על המוגמר.
נוהל הנשיאה 2-20: פריצת הדרך הפרוצדורלית
בשנת 2020, עם כניסתו לתוקף של נוהל 2-20, חוללה מערכת בתי המשפט לענייני משפחה מהפכה תפיסתית. הנוהל הגדיר לראשונה מתווה זמנים נוקשה וקבע כי בכל מקרה של בקשה דחופה או זמנית להבטחת קשר או מוגנות קטין, חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בתוך 14 ימים לכל המאוחר.
חשיבותו של נוהל זה נעוצה בכך שהוא העלה את תופעת הניכור ההורי לדרגת "אירוע חירום". הוא יצר מנגנוני דיווח ובקרה קבועים של סגני הנשיא, ומנע מצב שבו בקשות קריטיות מסוג זה נערמות וממתינות חודשים לדיון רגיל. נוהל 2-20 היה ונשאר תשתית אזרחית יציבה וחשובה מאין כמותה להגנת הילד.
נוהל נשיא בית הדין: המהפכה האופרטיבית עם "שיניים"
אלא שעם כל הכבוד לנוהל האזרחי, ויש הרבה כבוד המציאות בשטח לימדה שלעיתים גם 14 ימים הם פרס להורה המנכר, המנצל את חלון הזמן הרחב כדי לבסס את הסרבנות. כאן נכנס לתמונה נוהל נשיא בית הדין הרבני הגדול, אשר לא רק מאמץ את עקרונות המהירות, אלא מותח אותם לקצה ומצייד את הדיינים בארגז כלים תקיף ואפקטיבי.
נוהל בתי הדין מביא עמו שלוש בשורות מרכזיות שמצדיקות הערכה מקצועית עמוקה: קיצור לוחות הזמנים בחצי וחלופת הניירת:הנוהל החדש מחייב קביעת דיון פרונטלי בתוך 7 ימים בלבד (לעומת 14 באזרחי). יתרה מכך, הוא מעניק לדיין סמכות מפורשת להכריע בבקשה על סמך כתבי הטענות ("הניירת") בתוך 72 שעות בלבד, אם הוא מתרשם שזהו המענה המיידי הנכון ביותר. מדובר בסיכול ממוקד של יכולת השהיית ההליכים.
סל סנקציות מובנה והרתעתי: בעוד המערכת האזרחית נוטה לעיתים קרובות להסס לפני נקיטת צעדים עונשיים, נוהל בתי הדין מגדיר "תפריט" אגרסיבי של סנקציות שהדיין נדרש לשקול מיד במקרה של הפרה: קנסות יומיים, הפחתה או ביטול דמי מזונות, הגבלות קשות על חשבונות בנק, כרטיסי אשראי ורישיונות נהיגה, ועד לסנקציה הקיצונית של העברת הילד זמנית למשמורת גורם שלישי או מרכז מוגן לצורך שיקום הקשר.
עקיפת העומס הציבורי: אחד הכשלים הגדולים בתיקי ניכור הוא ההמתנה הארוכה לתסקירי רווחה או לטיפולים ציבוריים. נוהל בתי הדין קובע פתרון אמיץ: הפניה מיידית לגורמים פרטיים מוסמכים (מאבחנים, מטפלים, מתאמים הוריים), תוך קביעה חד-משמעית כי ההורה המנכר הוא זה שיישא במלוא העלויות הכלכליות של הטיפול הפרטי.
מסקנה: להסתכל על הילד, לא על הערכאה
ישנם חוגים בציבור שממהרים לבקר באופן אוטומטי כל החלטה או נוהל היוצאים מבית מדרשה של הערכאה הרבנית הדתית, מתוך חוסר אמון מובנה במערכת בתי הדין. אך במקרה זה, מדובר בביקורת שגויה ומחטיאה.
שני הנהלים, האזרחי והדתי חיוניים, משלימים זה את זה ומבטאים הבנה עמוקה של טובת הילד. עם זאת, הנוהל החדש של נשיא בית הדין הרבני הגדול השכיל להבין שכדי להילחם בטרור רגשי של ניכור הורי, לא מספיק לקבוע פרוצדורה, צריך להציב מולו כוח הרתעתי מהיר, נחוש ובעל שיניים כלכליות ומשפטיות ברורות.
כשנעשית עבודה נכונה ומבורכת המגנה על נפשם של ילדים חסרי ישע, המינימום המקצועי הנדרש מאיתנו הוא להפסיק לחפש אמתלות ופגמים פוליטיים, ולהגיד בצורה פשוטה: כל הכבוד!
תגובות
מדויק