זה קורה במשפחות הכי טובות:
תמיד יש הורה אחד לפחות שככל שמתקרב תאריך היעד המשמעותי והראוי לציון (בעיקר לאלה שהמורים הנחמדים שלהם החליטו במפתיע על בוחן פתע ביום הראשון ללימודים), הלא הוא ה-1 בספטמבר (שנקבע מסיבה שאינה ברורה דיה עד היום כיום פתיחת שנת הלימודים בישראל), שנערך לחוויה כמו ליציאה לקרב גורלי המצריך הכנה כהלכה בשיטת יעקב אבינו:
דורון (בצורת שי קטן למחנכים חדשים או ממשיכים כדי שלא יעיפו את הילד הביתה כבר בשבוע ה-1),
תפילה (בצורת קניית סידור קטן לתיק הגדול גם אם מדובר בילד או ילדה שעולה לכיתה א’ שיקבלו בשבוע הראשון של השנה סידור גדול יותר מהם שיאבד דפים בקצב מדאיג לאורך כל שנת הלימודים)
ומלחמה (בצורת הפיכת הסלון לשדה קרב, בניסיון למצוא את הספרים שהושאלו בתחילת הקיץ ומריבות בקולי קולות מחוסר יכולת להחליט מי ייקח את הילדים לבית ספר ביום הראשון ללימודים).
עוד יום אחד ודי
המצב המיוחד בשנה הנוכחית, שהיום הראשון ללימודים חל באמצע השבוע במקום בתחילתו, משאיר למשפחה הממוצעת יומיים אחרונים של הכנות ורכישות אחרונות של ציוד חסר לפי רשימה שברוב המקרים נשלחה מהמוסד החינוכי כבר בתחילת החופש הגדול.
מצד הילדים זו הזדמנות אחרונה עד חופשת חול המועד סוכות לראות סרטים והצגות, להיפגש בבוקר עם חברים במגרשי כדורסל וכדורגל (או בגלידריות לשונאי הספורט), וברוב המקרים ליהנות מעוד יומיים של בטלה מבחירה שמעצבנת מאד כל הורה עסוק במשהו חשוב מאד בגלל רעש רקע בלתי נסבל.
זו בדיוק הסיבה שרוב ההורים במחצית הראשונה של השבוע הנוכחי עד יום שלישי המיוחל ממלמלים משהו לא ברור מתחת לאף ורק מי שנמצא ממש קרוב מצליח לשמוע שהם אומרים: “רק עוד יום אחד.. עוד יום אחד.. לא להתעצבן.. עוד יום אחד והם חוזרים כבר לבית-ספר תודה לאל!”.
הסיבה שמבוגרים מתעצבנים על בטלת הילדים בימים האחרונים של החופש ומשוועים לחזרתם ללימודים, היא שככל שהאדם הממוצע מתבגר וגדל הוא שוכח את תקופת הילדות הקסומה שלנו ובעיקר את חוסר האהבה המופגן בכל מה שקשור ללימודים מורים ובי"ס באופן כללי. מצד שני, פסיכולוגים המתחמים בענייני משפחה מסבירים את התופעה לצלם את הילדים ההולכים לבי"ס בפעם הראשונה או להצטלם אתם מתחת לגשר הבלונים המסורתי בכניסה לבי"ס כחוויית "ילדותי השנייה" של הורים שלא ממש נהנו ביום הראשון ללימודים בלשון המעטה, ובזכות ילדיהם הקטנים זוכים לחוויה מתקנת.
אז מה עושים בשעת אפס
תלמידים יותר בוגרים שחוזרים לכיתות הגבוהות יותר בטח מכירים את המונח "שעת אפס", כלומר יום בו הלימודים מתחילים יותר שעה אחת קודם לזו הרשומה במערכת השעות שנשלחה לניידים כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. יש כאלה שמנצלים שעת אפס כדי להתכונן למבחן כמו שצריך, יש מי שעסוק בעדכונים שוטפים בנייד ורובם הגדול של התלמידים בקושי מצליחים להישאר ערים ומתרגלים שינה בישיבה עם עין אחת חצי פקוחה כדי שהמורים לא יחשדו. בהשאלה של המונח "שעת אפס" ליום שלפני החזרה לבית הספר יש כמה דרכים להעביר אותו:
הדרך המעשית: לנהוג על פי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולהכין את כל הציוד הדרוש ללימודים.
הדרך המשולבת: להכין את התיק עם מה שצריך ליום הראשון, ובשאר היום לבלות עם חברים או ההורים
הדרך החברית (המומלצת): לזכור שזה היום האחרון של החופש ולעשות משהו משפחתי מהנה יחד. את הכנת התיק והבגדים לבי"ס אפשר לדחות לשעה לפני שהולכים לישון, ולמצות כל רגע של חופש שנשאר.
שיחת צאו לדרך
יש משהו אחד שמומלץ לא לדחות ליום הראשון של שנת הלימודים: שיחת הורים וילדים על השנה החדשה. פסיכולוגים ויועצים חינוכיים מדגישים תמיד שההכנה למעבר מצבים בחיי הילדים מחייבת שיחה פתוחה באווירה נעימה לכולם כדי שהמעבר יהיה בטוח וחכם. אם יוצאים לטיול או בילוי ואפילו ארוחת ערב במסעדה, אפשר ורצוי לנצל את זמן ההמתנה להזמנה כדי לאחל לכל הילדים שנת לימודים מוצלחת.
