"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט נולד בעצם משיחה עם חבר על סרט אחר. דיברנו על הסרט Weekend שאני מאד אוהב, (סיפור על שני גברים שנפגשים בבר ומבלים סוף שבוע יחד). בשלב מסוים בשיחה אמרתי – מעניין מה היה קורה איתם (עם הדמויות מהסרט) אם היו הופכים לזוג, 15 שנה אל תוך הזוגיות שלהם. הוא מיד אמר – כתוב על זה תסריט, וככה זה התחיל.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
לקח לא מעט. משהו כמו 3 שנים. למרות שהסיפור השתנה מאד מהדראפט הראשון ועד לדראפט שצולם, השלד נשאר – בחינה של מערכת יחסים בין שני אנשים, במקרה הזה גברים, שהרצונות שלהם הולכים ומשתנים עם השנים, ואיך הם מתמודדים עם זה. אבל במהלך הכתיבה התחדדו הרעיונות העיקריים – הומופוביה מופנמת, פחד נטישה, איך אנשים מתבגרים ביחד ולחוד לאורך שנים ואיך זה משפיע על הזוגיות, ונושא הרחבת המשפחה אצל זוגות הומואים.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
התחלתי לשלוח את התסריט לחברים שעוסקים בקולנוע. מאחר ולא למדתי בארץ, לא הכרתי הרבה אנשים בתחום, ובטח לא ידעתי ״מה השלב הבא״ באופן מסודר. למעשה לא ידעתי כלום על הפקת סרטים. במהלך כתיבת התסריט עשיתי כמה קריאות שולחן עם שחקנים וזה עזר לא רק לפתח את הסיפור והתסריט, אלא גם להכיר עוד אנשים בתעשייה. למזלי, חבר טוב, הבמאי ארז לאופר שידך ביני לבין מי שבסוף הפיק את הסרט, שלום גודמן. ארז שלח לו את התסריט ושלום הסכים לפגוש אותי. הגעתי לפגישה מאד לחוץ ובלי שום ידיעה למה לצפות, איזה שאלות לשאול וכו. אבל שלום היה מאד סבלני, אמר שאהב את מה שקרה ושישמח לעבוד יחד על הסרט, וכך התחלנו. בזכות הידע, התשוקה שלו לקולנוע, הכשרון שלו ובעיקר הסבלנות שהיתה לו לעבוד עם מישהו שלא למד קולנוע בצורה מסודרת אף פעם, הצלחנו לצלם את הסרט.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
אני מגיע מתאטרון, ורגיל להרבה חזרות ועבודה אינטיסיבית עם שחקנים. למזלי, רותי אסרסאי, אודי פרסי ועודד לאופולד שמשחקים את התפקידים הראשיים, הסכימו לעבוד איתי, והחזרות איתם היו מעניינות, לפעמים קולניות ומאוד מועילות. שלושתם סופר מוכשרים וגם דעתנים, ובזכות הכשרון והאינטלגנציה הרגשית שלהם, פיתחו את הדמויות והביאו אותם לרמת אמינות וכנות שלא הייתי יכול להגיע אליה בכתיבה בלבד. החזרות איתם הכריחו אותי להצדיק כל פסיק, כל מילה וכל מהלך. ומה שלא הצלחתי להצדיק, ירד. זה לא תמיד היה פשוט, אבל בזכות ההתעקשות שלהם, הדמויות הפכו אמינות יותר, והיחסים ביניהם כנים ואמיתיים יותר. אני גם חושב שהחזרות יצרו כימיה טובה בין שלושתם, שלדעתי עוברת מצוין על המסך. אין לי ספק שבזכותם הסרט הרבה יותר טוב.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
אני זוכר שיום הצילומים הראשון היה ביפו ורכבתי לשם באופניים על הים בסביבות 5 בבוקר, כשהעיר עוד שקטה, והיה השקט הזה של מוקדם בבוקר שכאילו אתה לבד בעולם. לא היה לי מושג לקראת מה אני הולך. הגעתי ללוקיישן, ומעבר לפינה מגלה פתאום משאיות, ציוד, אנשים מתרוצצים, רעש והמולה. הרגשתי קצת המום וקצת במבוכה שלא הגעתי יותר מוקדם, אבל שלום המפיק הרגיע אותי ומהר מאד התאפסתי. בזכות שלום שהרכיב צוות מדהים של אנשים סופר מוכשרים, הסט היה נעים ורגוע לאורך כל ימי הצילום. בגדול, התחושה שלי לאורך כל הצילומים היתה – אני לא מאמין שזה קורה. הכל נראה לי כמו בונוס, אפילו בעיות שהתעוררו. היתה תחושה של הרפתקאה, גם כשדברים לא הסתדרו כמו שתכננו בגלל חוסר תקציב או לוז. יניב לינטון הצלם שלא רק שהוא סופר מוכשר ורגיש, אלא גם מאד סבלני, ואני עשינו הרבה עבודת הכנה וידענו מה אנחנו רוצים ומה באמת חשוב שיהיה ועל מה אפשר לוותר במקרה הצורך, וזה לא השאיר הרבה מקום להיסוס, ושיחרר אותי לעשות שינויים ואלתורים של הרגע האחרון.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
מדהים. טל שפי העורכת, שגם היתה שותפה בכל הקריאות המוקדמות של התסריט, עשתה עבודה מדהימה. היתה לה הסבלנות להראות וללמד אותי תוך כדי עבודה, ובגלל שהיא לקחה חלק בקריאות שולחן והיתה שותפה לתהליך האבולוציה שלו, היא ידעה בדיוק מה מהות הסיפור. מה שהכי הדהים אותי היה המשקל שיש לעריכה על הסיפור. היום אני מבין את זה, אבל אז לא היה לי מושג. היו סצנות שנערכו לגמרי שונה מאיך שנכתבו, וסצנות ששובצו במקום אחר מאיפה שנכתבו בתסריט וזאת היתה הפתעה עבורי – האפשרות לעשות את זה. טל בנתה קצב ומהלכים רגשיים שלא חשבתי עליהם במהלך הכתיבה, והיה לי מדהים לראות איך זה מתהווה.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
הייתי סופר לחוץ. ההקרנה הרשמית הראשונה היתה בפסטיבל הסרטים הלהטבי של תל אביב. הסרט היה סרט הפתיחה, והציפיה היתה גדולה. אני זוכר שהגעתי לסינמטק ופתאום ראיתי את הרחבה מלאה באנשים, ומצלמות ושטיח אדום וכו וקצת נלחצתי. ההורים שלי ואחותי היו, חברים וכו, אז הרבה דברים רצו לי בראש. במהלך העריכה הראינו את הסרט בכל מני שלבים לקבוצות קטנות של 4-5 אנשים ותמיד התעקשתי לשבת מאחור כדי לראות את התגובות הפיסיות, תזוזות גוף, צחוק וכו. אבל לעשות את זה בבית קולנוע גדול מלא אנשים היה בלתי אפשרי. אני זוכר שהתבאסתי שאני לא מצליח לראות את התגובה של כולם. אני גם זוכר שראיתי בחושך מישהו יוצא באמצע והרגשתי איך האויר מתרוקן לי מהגוף. ישר הרצתי מחשבות שהוא שונא את הסרט ולמה הוא יצא דווקא בסצנה הזאת וכו. אחרי כמה דקות ראיתי אותו חוזר לאותו מקום, והבנתי שיצא לשירותים. אבל אני עדיין זוכר את ההרגשה הפיסית של האכזבה מזה שמישהו יצא באמצע הסרט.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
חבר סטרייט שראה את הסרט אמר שהוא מאד הזדהה עם הדמות הראשית ועם המהלכים שלה למרות שהיא להטבית. זה הפתיע אותי. אח״כ שמעתי את זה מעוד א/נשים והבנתי שזה אומר שהסיפור ״עובר״. תגובה נוספת שהפתיעה אותי היתה שחבר אמר שסצנות הסקס היו לו קשוחות מידי. לא יודע למה, אבל זה הפתיע אותי.
ביקורת נוספת שהפתיעה אותי היתה במהלך שאלות ותשובות אחרי הקרנה בפסטיבל הגאה של מישהו שטען שאני מציג את הקהילה באור שלילי בגלל שהסיפור של 15 שנה לא מסתיים ב״האפי אנד״ קלאסי, וטען שאנחנו צריכים לספר סיפורים שמחים ולא כאלה שמציגים דמויות שכואבות או סובלות. האמת שאני שמח שאמר את זה, כי זה עורר דיון מעניין על הקהילה, הציפיות שלנו מעצמנו, הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו או חושבים שאנחנו צריכים להציג את עצמנו ״לעולם״ וכו
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
אני חושב שניסיתי להבין את עצמי יותר דרך הסרט. יואב, הדמות הראשית, הוא ואריאציה מוקצנת שלי. הוא קיבל את כל התכונות הגרועות שלי בווליום חזק, ודרכו בחנתי את עצמי, את העבר שלי, הטעויות שעשיתי, הצלקות שאני נושא, וגם את התיקון המתמשך שאני מקוה שאני עושה.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
אני לא יודע אם השתניתי כבמאי, אבל עכשיו, כשסיימתי את הסרט השני שלי, ״איש הולך ברחוב״ שייצא לקולנוע בארץ במהלך השנה הקרובה, אני מקוה שאני יותר כנה, יותר פתוח ויותר רגיש. אני בטוח מבוגר יותר, אז אולי חלק מהשינויים נובעים גם מזה, אבל אני חושב שאני מוכן ויודע להתמודד עם נושאים אישיים וכואבים בייתר כנות. אם היו לי חששות של ״מה יגידו עלי״ כשכתבתי את 15 שנה, החששות האלה כבר לא קיימים. להיפך, תחושת השחרור מזה מאפשרת לי לספר סיפור יותר מורכב ועמוק.
בימים אלה נמצא סרטו השני של יובל הדדי, "איש הולך ברחוב", בעיצומו של מסע בינלאומי מרשים. הסרט התקבל עד כה לתשעה פסטיבלים ברחבי העולם, זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל אוסטין – הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בארצות הברית לתסריטאות ולקולנוע עצמאי – וכן בפרס חביב הקהל ובמקום השני מטעם חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע הלהט"בי של מיאמי.
בעקבות הצלחת הסרט נבחר הדדי גם לרשימת 25 התסריטאים המבטיחים של 2026 של מגזין MovieMaker האמריקאי, ו"איש הולך ברחוב" אף נמכר לאחרונה להפצה בארצות הברית. בימים אלה הוא ממשיך את סבב הפסטיבלים הבינלאומי שלו, במקביל להתמודדותו בפרסי אופיר.
תגובות