זה לא רע שיש לכלוך על המשקפיים

עגנון מספר בספרו "הכנסת כלה" על שיחה בין שני אנשים (בעיבוד קל של הסיפור):

"אמור לי", אומר אחד לחברו, "למה נברא אדם בעל שתי עיניים, והלוא בעין אחת בלבד הוא יכול לראות, שכן מצינו כמה בני אדם שאין להם אלא עין אחת והם רואים כול צורכם, והלוא ידוע שאין דבר לבטלה. אם כן, שתי עיניים למה?"

אמר לו חברו: "מאחר ששאלת, ודאי יש לך תירוץ".

השיב החבר: "התירוץ פשוט. לפיכך נברא אדם בעל שתי עיניים, כדי שבעין אחת יראה את גדולתו של הקב"ה ובעין אחת יראה את שפלות עצמו".

דו-שיח זה מזכיר אימרה חסידית: לעולם יהיו לאדם שני פתקים בכיסיו. באחד כתוב "ואנוכי עפר ואפר", כפי שאמר אברהם אבינו, ובשני "בשבילי נברא העולם", כלשון המדרש בבראשית רבה.

ראייה של נשוי זו לא ראייה של רווק

לעניות דעתי האדם זקוק לשתי עיניים גם מסיבה אחרת: אינה דומה ראייתו של רווק לראייתו של נשוי. עד שנכנס אדם בברית הנישואים, הוא אינו אדם שלם, כלשון מסכת יבמות בתלמוד: "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" - שהרי הוא טרם מצא את המחצית השנייה שלו.

לפי האגדה במסכת יבמות, האדם נברא ולו שתי פנים, אחת מלפנים ואחת מאחור. חילקם הקב"ה לשתיים ומהאחת נבראה חוה, ומאז פרידתם שני החלקים משוטטים ביקום כמו שני מגנטים תזזיתיים ושואפים להתאחד מחדש. על כן נאמר בפרשת בראשית: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

לכן אולי די לו לאדם בעין אחת עד שנישא. הוא עסוק בעיקר בעצמו, ולפעמים צדקה עושה הקב"ה עם הוריו ומעת לעת הוא רואה גם אותם וחברים אחדים. ואולם משעומד אדם מתחת לחופה, המערכת עוברת שדרוג משמעותי: לא די בעין המופנית אל ה"אני". נדרשת עין נוספת, ייעודית, המתמקדת דרך קבע ב"אנחנו".

עץ הדעת וההפרדה הזוגית

הראייה מחזירה אותי שוב לדרמה המשפחתית הראשונה בהיסטוריה. חוה השיקה את המסורת הנשית המפוארת של "תאכל, תאכל, הכנתי במיוחד בשבילך", ונתנה לאדם לטעום מעץ הדעת. מייד אחרי הביס המפורסם מהפרי האסור מספרת התורה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת".

היה מי שתמה על הניסוח: מדוע "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"? די היה לכתוב "ותיפקחנה עיניהם". ר' שמחה בונם מפשיסחא, שהיקשה קושיה זו, השיב: לאחר שאכלו מעץ הדעת נפקחו עיניהם לראות שהם שניים, שהם נפרדים זה מזו.

לפני החטא, היה לאדם וחוה אינטרס משותף: לעבוד את הבורא. לאחר החטא הם הבינו שלכול אחד אינטרסים משלו ודעות משלו. גם זה מה שהחוכמה והדעת עושות: מייצרות אגו וחילוקי דעות.

בשבח הראייה העמומה

לאישה היתה דעת רבה מעצם בריאתה. ראשית, האדם הראשון היה הטיוטה, וחוה היא התוצר המשוכלל. ושנית, על הפסוק "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִישָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" אמרו חז"ל במסכת נידה בתלמוד: "ויבן" מלשון בינה – "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באישה". חוה נבראה עם מעבד חזק יותר.

הרמב"ם (ב"מורה נבוכים") מקשה גם הוא על הפסוק "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם": הרי מדרך החטא להוריד את האדם ממדרגתו, וכאן קרה ההיפך - עיניהם של הזוג הראשון נפקחו אחרי אכילת עץ הדעת, הם השתבחו.

אולי כאן טמון העונש על הפרת צו הבורא: לא תמיד טוב לראות הכול. לא כול כתם קטן על הקיר דורש שיפוץ יסודי. לא כול פליטת פה מחייבת ועדת חקירה. לא כול הרגל מעצבן של בן הזוג מצדיק הגשת כתב אישום. יש תבונה הנובעת דווקא מראייה חלקית. לעיתים רצוי ומבורך לראות את העולם במבט עמום. ועל כך אמר כבר מישהו: לפעמים, כשהתמונה מתבהרת – אז נהיה לי חושך בעיניים.

זוג בתחילת דרכו אינו זקוק רק לאהבה. הוא זקוק גם למידה מסוימת של קוצר ראייה, לפתח קטרקט זמני. לא כזה המונע לראות את המציאות אלא זה המטשטש את הזוטות. הפסיכולוגים מכנים זאת "מבט מיטיב". היהדות קראה לכך בשם פשוט ויפה: עין טובה, זו הבוחרת לראות קודם את המעלות ורק אחר כך את החסרונות.

כדאי לזכור את אמירתו של שלמה המלך בספר משלי: "טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ". המבט הטוב בזולת מפיק מבט טוב חוזר.

==

בני דון-יחייא הוא עורך דין לדיני משפחה וירושה. הוציא באחרונה את ספרו ה-17 "תורת דיני הירושה". מספריו הקודמים: "מבחר הסיפור היהודי" ו"תורת דיני המשפחה"