יהודה פרנקל

שחרור החטופים עתה, לאחר ההישגים הכבירים במערכה, לאחר מיטוט שדרת ההנהגה והפיקוד של אויב אכזר ומפלצתי וחיסול חלק גדול מיכולותיו הנו צורך לאומי ואסטרטגי ראשון במעלה

כמה מידות של אטימות הלב, ועיוורון העין, וניכור אחים, וניצול ציני של עמדת כוח זמנית נקבצו יחדיו לרגע שפל זה? ומה עבר בלבבם שלשותפיהם לשולחן הממשלה בחזותם באירוע זה של יהירות וזחיחות לב?

כולנו צריכים יחד להיות בליל הגאולה במנהרה של הייאוש והחיפוש. אי אפשר שיהיה חג חירות שעיוור לאחיותינו ואחינו

הכריזו קבל עם ועולם כי כל ישראל ערבין זה לזה, כי מי שלא נכנס תחת האלונקה אינו עוד חלק מהמסע היהודי. שותפות חדשה שתצמח כאן תהיה פתח לתורה ערכית, מוסרית וסולידרית שלא תהווה יותר תורה שכל כולה קרדום לחפור בה

תרומת אברים היא דבר נאצל, לאחר מיתה ובחיים, אך תרומה המותנית בזהות המקבל מרסקת את ערך ההכרה בקדושת החיים • הרבנים הראשיים צריכים לאסור מהלך הנוגד את כל הפסיקות הנוגעות לטיפול בשאינם בני ברית המושתתים על בסיס דרכי שלום

אמש חזינו כיצד ה"ראשון לציון" משדל שר בממשלה לתקצב רשויות על פי מבני בתי הכנסת שיבנו בה, ביודעו כי שוחד ומעילה בפיו. אך איני כותב זאת לאוזניו, אלא לרבני הציונות הדתית: עד מתי תדבק לשונכם לחיככם?

המפגש בין הרב שמואל אליהו ליו"ר מרצ אורי זכי איננו מובן מאליו וראוי להערכה, בעיקר בתקופה הנוכחית. עם זאת, תובנות הרב מהמפגש ששמח לראות ש"בשמאל יש אנשים ששומרים קצת מצוות" מדגישות דווקא כמה הניכור עמוק

הרב שמואל אליהו מגיב להאשמות שהטיח ד"ר יהודה פרנקל ברבני הציונות הדתית: "האנשים שאתה מכפיש ומשווה לקמצא ובר קמצא, הם אלה שנלחמים שנים לעצור את התופעה של פגיעות וסילקו מהחיים שלנו פוגעים רבים"

'הואיל וישבו חכמים ולא מיחו, שמע מינה שנוח להם': ירושלים חרבה עקב מום בשפתיים ובעיניים, של חכמים שכיסו את עיניהם ונאלמו שפתותיהם. מה גורם לעיוורון ולאילמות של מנהיגים ורבנים? היכן הם?!