בתלמוד מסופר על התמודדות החכמים עם חולי השחין, מחלה מדבקת ומסוכנת. רוב החכמים יעצו להתרחק מהם ומסביבתם. רבי יהושע בן לוי נקט בגישה שונה: "נכרך בהם ועסק בתורה".

לתמיהה המתבקשת אודות סיכונו, ציטט פסוק מספר משלי המכנה את התורה איילת אהבים ויעלת חן, וטען כי היא מעלת חן על לומדיה, בוודאי שהיא מגינה עליהם. בהמשך הסיפור מתוארת פטירתו מהעולם וכניסתו לגן העדן.

רבי יהושע אינו טוען כי הוא חסין ותורתו מגינה עליו. אדרבא הוא מתנהל באופן בו ההתדבקות בחולה, בדחוי, בנזקק היא עצם קיומה של התורה. פרקטיקה זו מעלת חן  ואמפתיה, ושוללת התנהגות מתגוננת המוכתבת על ידי פחדים, המתעלמת מהסולידריות והערבות כלפי הסובל והדחוי.

בסופו של סיפור זוכה רבי יהושע להיכנס לגן העדן ללא הריגתו על ידי מלאך המוות, כתמונת ראי של חייו הארציים. הוא בחר בחייו התנהגות אתית ומחבקת, ולא נתן לפחד המוות להכתיב את מהלך חייו, ולכן החיץ בין חיים ומוות היטשטש עד כדי רצף קיום בו המרכז אינו האישיות הפרטית אלא הנזקקות והכאב של הזולת.

פוגרומים ושואה פסחו על לומדי התורה ורבניהם?

העולם החרדי רחוק כרחוק מזרח ממערב מגמרא זו. הוא מתנהל על פי פחדיו, אינטרסים שלו, וטובתו הפרטית. הקביעה כי תורה שהוא לומד מגינה על עם ישראל מופרכת במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע. וכי מתי סמך עם ישראל על השגחה לצורך ניהול ענייניו? וכי לא צובאים אנשי ציבור זה על מרפאות השר"פ בבתי החולים. עושים עסקים חובקי עולם, עסוקים ברווחה, הגנה וביצור של חיי משפחותיהם? לחילופין, וכי ההיסטוריה מוכיחה כי לומדי התורה מוגנים ומוצלים מפני הרג, רצח פוגרומים ומחלות? עשרת הרוגי מלכות, גזרות השמד, פוגרומים ושואה פסחו על לומדי התורה ורבניהם?

מנהיגי הציבור הזה מנצלים בציניות חצאי אמירות דתיות על מנת לבדל אותם מפני נושאי העול, בתואנה דתית זרה כי הם מצילים אותנו על ידי תורתם. בכך יוצרים מעמד מועדף אשר לא נכרך בסובלים ומעלה חן כרבי יהושע בן לוי, אלא מעלים באושים  וריח רע על התורה ועל מסורת ישראל. אכן חלק מהציבור החרדי תמים מספיק בשביל להאמין בסיסמאות ריקות אלו ונתפס לחשיבה מאגית כי בפיצוח הסוגיה בבית המדרש מוכרע הקרב בחאן יונס.

חלק גדול אחר יודע כי דברים של הבל אלו  אך אינו מוכן להיכנס תחת האלונקה ולשלם את מחיר השרידות והקיום בשכונה המזרח תיכונית. אכן התורה מגינה עליהם משכול, אובדן , פציעות וייסורים. שר בישראל שטוען שאין קשר בין הממשלה והמלחמה, ובכך חוטא בחטא הציבורי החמור בו יש סמכות ואין אחריות. ראש ישיבה שמלמד את תלמידיו כי היחס לחיילים משול ליחס לפועלי הזבל. ראשון לציון, אבוי, המנסה לתרץ את דברי העוולה שלו בכך שהוא מתפלל לשלום החיילים: האתה תתפלל ואנו נחרף נפשינו למענך?

איני פונה כאן לציבור זה שאוזניו חסומות מפני דיבור ושמיעה. אני פונה לציבור גדול וחשוב, מנהיגיה הרוחניים של הצינות הדתית. ראשי ישיבות, רבני ערים, ראשי מכינות ומדרשות מרנן ורבנן. את האמת יודעים אתם כי תלמידיכם, בניכם, חבריכם וגם רבניכם לובשים מדים ונלחמים, ואף נופלים בהצלת ישראל מיד צר. ברור כשמש כי אינכם מסכימים עם עמדה בדלנית ונצלנית זו.

ברור גם כי באופן עמוק, כמו רבי יהושע בן לוי האחריות כלפי העם וגורלו הנה חלק ממהות תורתכם. אם כן מדוע מילאתם פיכם מים? ראוי הוא שתזעקו את זעקת התורה בה משה רבנו מוכן להקריב עצמו למען העם שחטא בחטא העגל. קראו בשערים: זאת אינה תורה ואינה יהדות ואינה מוסר ואינה אחריות.

הבדלו מתוך העדה הרעה הזו והכריזו כי תורת היא תורת סולידריות וערבות ובמלחמת מצווה הכל משתתפים. אם אין מצרפים מחלל שבת למזומן ואולי למניין האם נצרף משתמט אשר בורח ממצוות הצלת ישראל ומפקיר את אחיו למות למענו? קווי המתאר צריכים להיפרם. לא עוד התבטלות כלפי הציבור החרדי אלא הכרה כי הם ומנהיגיהם אינם חלק מהמסע העולה לבית ה'.

אל תהיו כתינוק הנשבה בעולם החרדי המשתמט מאחריות וסולידאריות ומחלל שם שמיים. שתיקתכם הנוכחית הנה חילול שם ה' ותורתו ומרחיקה את העם היושב בציון ממקורותיו ותרבותו. הכריזו קבל עם ועולם כי כל ישראל ערבין זה לזה, כי מי שלא נכנס תחת האלונקה אינו עוד חלק מהמסע היהודי. שותפות חדשה שתצמח כאן תהיה פתח לתורה ערכית, מוסרית וסולידרית שלא תהווה יותר תורה שכל כולה קרדום לחפור בה.

==

ד"ר יהודה פרנקל הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.