אכן יש להעריך ולכבד את כבוד הרב אליהו על עצם המפגש עם יו"ר מרצ. לא מובן מאליו מפגש שכזה בעידן של החרמות, ניכור סכסוכים ושסע עמוק. על כן מפגש עם האחר מבורך וראוי להוקרה.

דא עקא רוצה אני להתייחס לתוכן של תובנותיו של הרב אליהו: "זכיתי לראות שבשמאל יש אנשים מאמינים ששומרים קצת מצוות", אמר. נראה שבדיוק כאן טמון השבר העמק והניכור היסודי של חלקים נרחבים מציבור שומרי המצוות ממי שאינו מסתופף יחד עמם תחת ארבעת  כנפות בית המדרש.

המפגש בין הרב שמואל אליהו ליו"ר מרצ אורי זכי:

לזכותו של ציבור שונה ממני עומדת רק הידיעה או האשליה שהוא חולק עימי חלק מהאני מאמין שלי? זו בדיוק צרות העין בה האחר נמדד רק באמת הבניין שלי. כמה מקטין הוא למדוד את האחר והשונה דרך ערכיי ומעשיי ולמאן מראות את מעלותיו מתוך עולמו הוא.

וכי מסירות לארץ ולעם, שירות צבאי אינם ערכים הראויים לכבוד? וכי אהבת אדם באשר הוא אדם ונברא בצלם, הדאגה לחלש, לאחר, לשונה, אינה מידה מבורכת של אנשי מרצ? וכי מסירות נפש וזמן וממון על ערכים של שוויון הזדמנויות, דאגה לעמל ולעובד, רפואה שוויונית וצדק סוציאלי בטלים ומבוטלים אל מול שמירת מקצת המצוות?

העיוורון העמוק של חלק ממחנה הציונות הדתית הוא באי ביכולתה להתבונן בתמונה מורכבת ופסיפס של ערכים, במידה ואינם מתאימים למדרג השאיפות השייכים לו. הערך והמשמעות נגזרים מספקטרום תועלתני צר המושתת על הזקקות להמיר את השונות במכנה משותף הנקבע על ידי.

כל אחרות, ערכית ומתמסרת ככול שתהיה, נפסלת ומבוטלת ואף מושמת ללעג ולבוז. מה צריך לחוש יו"ר מרץ כשכבוד הרב כותב כי: "צריך להכיר ולכבד אחד את השני", אך נותן לו יישר כוח על  קיום המצוות המועט שיש בו? אני חושש שהוא קורא מאמר זה ומרגיש מושפל, דחוי, מבוטל כעפרא דעראה  כי ערכיו, אמנותיו ודרכו לא זכו להכרה.

הציונות הדתית ידעה בעברה להעריך ולכבד באופן עמוק את כלל נושאי האלונקה גם בתוך מחלוקת וחסר הסכמה. זו העמדה המורכבת של אחיזה בדרך והתמסרות אליה תוך כדי הערכה וכבוד לשונות ולמחלוקת השוררת ביחד הישראלי והציבורי. זכויותיו של יו"ר מרץ נמדדים בקצת מצוות שיש בו?

זו אינו המתכון ליחד, לשותפות, להדדיות לחיבור במשימה על אף המחלוקות באמונות. לדאבון הלב זה המתכון לשיח מרחיק לבבות ומגביה חומות.

הדרך העולה בית אל זקוקה שתכיר, תכבד, תעריך את החלקים השונים בכדי לשאת את הארון יחדיו. המהות של היחד הינה הכרה בערכים ובטוב של האחר והחולק, וחידוד השונות לאחר הפנית הפנים אל פני האחר ונשיאת ראשו מתוך הכרה אמתית בסגולותיו ואנושיותו.

כך בעז מנכיח את רות וגואל אותה מאלמוניותה: ממושפלת רמוסה חסרת פנים וזהות, למרוממת והנשגבת בשל התמסרותה לנעמי. בעז לא מציין שמסתמא נטלה ידיה לפני אכול לחם, ואף עטפה עצמה בצניעות ראויה בין הקוצרים.

הוא מכונן אותה מתוך ערכיה המבוטאים בבית ובשדה, וזאת כהיענות למצוקת הבדידות והנחיתות בה היא שורה: "ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום ".

האם נוכל ללמוד מבעז ורות, להכיר בעומק בסגולתו טובו וערכיותו של האחר השונה מעמנו, אך היכול לרומם אותנו בסגולותיו הוא? או שמא אמת הבניין תשאר רק כצלמנו וכדמותנו? לעניות דעתי הדלה על צומת זו יקום או ייפול הבניין המשותף שלנו פה בארץ חמדת אבות. הנדע לכוננו כך שתתגשמנה בו כל התקוות?