דעות

אם רוצים למוטט את שלטון חמאס, אין ברירה אלא להחליף את שלטון חמאס בשלטון אחר, שגם אם אינו ציוני אוהב ישראל, הוא גרוע פחות מחמאס. מי שמתנגד לכך מוכיח שגם היום הוא עדיין ממשיך לראות בחמאס נכס

תחשבו על קדיש של מאה וחמישים הורים כאלה, אני לא יודע מה הוא עושה בעולמות העליונים. אני שמעתי את הקדיש הזה ויודע שלעולם הוא לא ישכח

אדם יכול להתרגש מאוד, להתלהב ממה שהוא רואה ושומע, ממה שהוא חווה בכל חושיו, אבל השאלה היא האם זה קירב אותו אל העניין. פעמים רבות שאלה זו נמדדת בטווח הארוך, כשהרגש חולף

לומדי התורה הם הראשונים החייבים להודות לחיילנו, ולהבין שדווקא בזכות חיילי צה"ל עם ישראל חי בארצו, ובזכותם הם יכולים ללמוד תורה

יום העצמאות השנה הוא מעבר לאסקפיזם מכל הנוראות מסביבנו (שגם לו ערך לא מבוטל), אלא הוא יום בו אנו מנופפים בעצמאות שלנו עליה בדיוק אנו נאבקים. זה היום בו אנו זוכרים למה יש לנו מדינה ועד כמה אנו מוכנים להקריב למענה

משני צידי המתרס עומדות שתי דמויות המייצגות עולם ערכי וזהות ישראלית שונות מאוד זו מזו. מצד אחד רמטכ"ל שבחר להוריד את הכיפה ומצד שני קצין בכיר הנאמן לזהותו הדתית והלאומית ולערכיה

הרב יהודה גלעד בטור מיוחד לקראת יום העצמאות, בו הוא מסביר כיצד ניתן לחגוג לצד השכול, וכיצד נדאג כולנו שמצב כזה לא יחזור עוד בעתיד

מי שלא רצה את וינטר כאלוף עוד יפגוש אותו כמנהיג בדרגים גבוהים יותר, מפני שאת האמת אי אפשר לכבות, ועוולות רק מציתות ומתדלקות אותה, הלהבה מתגברת מעלה

משפטו של ביידן על עצירת הסיוע לישראל אם האחרונה תיכנס לרפיח – מעניקים אוויר לנשימה לנתניהו. וכי יש דרך קלה יותר להצדיק חוסר מעש? | דעה

רק לפני שלושה חודשים הסתייג איתמר בן גביר מציוץ של בנו שובאל וכתב: "גם אם יש לי מחלוקת עם התנהלותו, אין שום מקום חלילה לסגנון מזלזל". אחרי שהוא בעצמו תקף את ביידן, מגיעה לבן התנצלות

אביב כוכבי שובר שתיקה ומכריז בפני האמריקאים כי הפיתרון היחיד להחזרת החטופים הוא הפסקת המלחמה. אדם שעמד בראש צבא שלם מודיע כי אין ביכולתו להלחם, אין ביכולתו ללחוץ על האוייב, להכניע אותו. כוכבי, מה לימדת בצה"ל כל השנים האלה?

תמה אני על ההולכים באדיקות אחר פסיקות חכמי צפו"א שידועים בהקפדה יתירה על שימור מנהגים כמופיע בספרי חכמי המערב גם כשאלו נוגדים פסיקות אחרות, ואף אני הדל משתדל לשמר מסורת הלכתית זאת, אז מדוע כאן אצה להם הדרך לבטל מנהג שהתפשט

אולי יום העצמאות השנה קורא לנו לשים בצד את הפורמט המוכר והכמעט "מקודש" של היום הזה ולהתבונן על מהותו מחדש. הזדמנות להעמיק את הבירור הפנימי על מה בכלל אנחנו מודים ואיך אנו מביאים לידי ביטוי את ההודיה הזאת

הדחתו של מנדל, הפרשתו של וינטר ומינויו של בינדר שלושתם נובעים מאותה תפיסה שגויה שעם ישראל יקבל את המשך הקונספציה

כן רפיח, לא רפיח, אם איך שזה נראה עכשיו, שחררו, אל תכנסו לרפיח, אם זו הולכת להיות פעולה כירוגית שחסה על הכל חוץ מעל חיילי צה"ל וכפופה רק להגבלות ארה"ב שחררו את זה. רק כשתתעלו לגודל השעה והאריה סוף סוף ישאג אז תכנסו ובכל הכח

בעוד שמדברים על כניסה לרפיח, החטא הקדמון היה הויתור על פלישה גם בחלקה הדרומי של הרצועה בתחילת הלחימה. המלחמה ללא יעד מדיני גורמת כעת לכאבי ראש, את המחיר ישלמו הלוחמים

יחד עם זיכרון השואה נביא את זיכרון הכאב היהודי שקיים בעולם על כל העוול שנעשה לעם המיוחד שלנו ונדע מכאן להתאחד ולהישאר כך תמיד.

הקב"ה צועק לנו להפסיק להתעלם מהייעוד האוניברסלי שהוא סיבת קיומנו ואנחנו עיוורים וחרשים, טרודים בשור שנגח את הפרה וכפית חלבית שנפלה לסיר בשרי

יום השואה תשפ"ד מתערבב לו עם אירועי שמחת תורה תשפ"ד, אירוע שיחקק בהיסטוריה של מדינת ישראל 'כיום שואה קטן'. לא כאן המקום להיכנס למחלוקת בשאלה האם ניתן לדמות את השואה לטרגדיית שמחת תורה

משפטים מבית המדרש הפרוגרסיבי כדוגמת "מדינת ישראל נגמרה בשביעי באוקטובר"; "חזרנו לימי השואה"; "לא התקדמנו כלום בשמונים שנה האחרונות" – הם שקריים ונבובים. מדינת ישראל לא נגמרה בשביעי באוקטובר