השבוע פגשתי ראש ישיבה תיכונית חשובה שאני נמצא איתו בקשר רציף כבר כעשר שנים, מפעם לפעם אנחנו נפגשים, מפתחים יוזמות חינוכיות ומחליפים דעות בסוגיית עתידו הרוחני וזהותו האמונית של הציבור הדתי לאומי בכלל ושל הנוער הדתי לאומי בפרט.השבוע הוא אמר לי "צרות אחרונות משכחות את הצרות הראשונות".

המלחמה הציבה בפני ראשי המוסדות כאב ראש לא קטן, עשרות מורים ומחנכים שהיו מגויסים כמעט חצי שנה וחלקם חוזרים ומתגייסים בימים אלה לסבב שני, הציבו בפני מוסדות החינוך אתגר ממוקד, פשוט 'להחזיק את הספינהממעל המים'. זאת ועוד, נדמה שכל הקשב הלך לעניינים לאומיים וכרגע אין מקום לעיסוק בסוגיות מגזריות כמו שאלת הדתלש"ים, או סוגיות של בנין אמונה בקרב בני הנוער.

יש משבר אבל הוא לא בגלל הצבא

ביקשתי להראות לו שהסוגיה הזו בוערת היום יותר מאי פעם והיא דווקא רלוונטית מאוד. שאלתי אותו אם הוא ראה את הכרזות שניתלו בשכונות החרדיות בירושלים לפני כשבוע שבהן נטען ש50 אחוז מ'המזרוחניקים' מורידים את הכיפה במהלך שירותם הצבאי. הוא היה סקרן נורא, וביקש לראות במה מדובר. ובמקביל הסבתי את תשומת ליבו למאמר תגובה של ד"ר עידו ליברמן שהבהיר עד כמה הקביעה הזו מופרכת וכי אין שום היתכנות למספרים הללו.

שנינו סיכמנו את הדיון באמירה שכנראה שמדובר ב-30 אחוזי נשירה והם לא קורים דווקא בצבא, הוי אומר יש משבר והוא לא מבוטל אך הסיבה העיקרית אינה השירות הצבאי אלא משהו רחב ושורשי יותר שמתרחש גם בשנות התיכון וגם בשנים אחרי השירות הצבאי.

יום אחרי השיחה הזו עלתה לכותרות השיחה הקשה שהתקיימה בין הרמטכ"ל הרצי הלוי ותא"ל עופר וינטר שבה התבשר האחרון על סיום שירותו בצבא ההגנה לישראל.אני לא רוצה להתייחס לגופו של המקרה עצמו, עשו ועושים זאת מומחים גדולים ממני בהרבה.

אני מבקש להאיר את הסוגיה מזווית אחרת ולראות בה צוהר לעניין גדול בהרבה.

עופר וינטר מול הרצי הלוי

משני צידי המתרס עומדות שתי דמויות המייצגות עולם ערכי וזהות ישראלית שונות מאוד זו מזו. מצד אחד רמטכ"ל שבחר להוריד את הכיפה ומצד שני קצין בכיר הנאמן לזהותו הדתית והלאומית ולערכיה.

הדמויות הללו מבטאות ויכוח תרבותי נוקב ומבהירות כי משבר הדתלש"ים איננו עניין מגזרי אלא עניין לאומי בעל חשיבות עליונה!

ככלל דומה שהקונספציה המדוברת כל כך, זו שהובילה אותנו לעיוורון המודיעיני הגדול בתולדות מדינת ישראל, מזוהה באופן לא מקרי עם אליטה שמנוכרת במידה לא מבוטלת לזהות היהודית של המדינה.

האליטה הזו מורכבת משני גוונים מרכזיים חילוניות ליברלית אדוקה או מדתיים לשעבר, שהפנו עורף לכור מחצבתם הדתי לאומי.

אלה גם אלה פוחדים באופן ממשי מהאפשרות שאת המדינה ואת מערכותיה החשובות יובילו אנשים בעלי אג'נדה יהודית לאומית.

הפחד הזה לא תמיד מודע ולא בהכרח רציונלי זהו עניין זהותי עמוק, אבל זהו ככל הנראה משבר הזהות החמור והחשוב ביותר שנמצא על הפרק.

האליטה הזו שולטת ברוב מוחלט של מוקדי הכוח וההשפעה במדינה, במערכות המשפט, האקדמיה, התרבות, התקשורת והביטחון. (אפשר להזכיר כמה שמות בולטים, בהקשר הזה כמו: שי ניצן, דינה זילבר, פרופ' אסא כשר, הרמטכ"ל הרצי הלוי, האלוף יהודה פוקס וזו רשימה חלקית מאוד). האליטה הזו עיצבה את תפיסות המוסר, הזהות, החינוך והביטחון של המדינה והם האחראיים המרכזים לבניית אותה קונספציה מדוברת.

75 שנה המדינה לא חשבה שהיהדות היא עניין לאומי

אפשר לנסח את העניין גם באופן הבא: במשך כמאה שנות ציונות שמתוכן 75 שנות מדינה, תפיסת העולם שהובילה את המדינה באופן כמעט בלעדי הייתה תפיסה קיומית.

התפיסה הזו ראתה במדינה מקלט בטוח ליהודים והשתיתה את כל תפיסת הביטחון האסטרטגית של מדינת ישראל על שיקולים קיומיים. לפיכך היא התנזרה במכוון מהכנסת שיקולים של זהות ומשמעות לשיח. היא התעקשה לראות ביהדות עניין של חופש דת לפרט אך בשום אופן לא עניין לאומי בוודאי לא עניין שיכול לבוא בחשבון בשאלות הקיום הלאומי.

התפיסה הזו התנפצה אל קרקע המציאות בשמחת תורה האחרון והתברר לנו ששאלות הזהות והמשמעות הן יסודות הקיום שלנו. לא זו בלבד שהן לא צוררות את הקיום אלא שהן הערובה למימושו.

לפיכך ניתן לקבוע שהמשבר החינוכי של המגזר הדתי לאומי הוא בהחלט עניין לאומי ואסור לנו להרפות מעיסוק רציני בשאלות היסוד הדתיות ולשים לנו למטרה לבנות זהות אמונית איתנה.

==

הרב נעם ממן הוא חבר צוות במכון אח"י (אסטרטגיה חינוכית יהודית) ואחראי על פיתוח תוכניות והשתלמויות למורים הורים ולנוער. מחבר סדרת ספרים 'בחינוך ואמונה'