במשך חודשים נתניהו וצוותו מנסים למכור לנו כי הנה עוד רגע נכנסים לרפיח, והנה עוד רגע מנצחים את חמאס, רק שיש בעיה קטנה: ביידן וארה"ב מונעים מאיתנו את הניצחון המיוחל.

ב-22 ביוני 1982, המועמד לנשיאות דאז ג'ו ביידן היה סנטור צעיר מדלאוור. במהלך ישיבה של ועדת קשרי החוץ בסנאט, התפתח עימות בין ביידן לבין ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין, שנסב סביב ההתנחלויות וביידן איים בהפסקת הסיוע לישראל.

מנחם בגין לא התבלבל והגיב בתקיפות: "אל תאיים עלינו להפסיק את עזרתך. זה לא יעבוד. אני לא יהודי עם ברכיים רועדות. אני יהודי גאה עם היסטוריה תרבותית של 3,700 שנה. איש לא נחלץ לעזרתנו כשמתנו בתאי הגזים והתנורים. איש לא נחלץ לעזרתנו כשחתרנו ליצור את מדינתנו.

שילמנו על זה. נלחמנו על זה. מתנו על זה. אנו נעמוד על עקרונותינו. אנחנו נגן עליהם. ובמידת הצורך אנו נמות עליהם שוב, עם או בלי עזרתך".

אין זה סוד כי לאורך השנים הסיבה שרבים יצאו ובחרו בנתניהו ובגוש הימין, נשענו על האמירה כי נתניהו הוא הרע במיעוטו. כמובן שיש את הזרם הביביסטי שאת כל פשלה מצידו של נתניהו, מפרשים כ: "חכו ותראו שהוא צדק", אך הרוב השפוי טען כי נתניהו הוא האופציה היחידה הריאלית.

ביידן אמר אמש כי אם ישראל תיכנס לרפיח – ארה"ב תמנע מלספק לה פצצות ונשק. הרשת בטנטרום סביב הידיעה הזו ובצדק. משפט כזה הוא אוויר לנשימה עבור ארגוני הטרור כולם, לא רק חמאס.

הידיעה כי אנו תלויים בארה"ב (או לייתר דיוק בבחירות הקרובות בארה"ב) הופכת אותנו לחלשים, תלותיים ובעיקר חסרי יכולות לנצח. אבל ויש אבל גדול, נתניהו אינו יכול לתלות את כל כשלונותיו בהתנהלותו של ביידן.

נכון, לצערנו ישראל תלויה בארה"ב אך עדיין, נתניהו נתפס ונתלה על זה יותר מידי, אין ספק שסביבתו נהנתה כשהיא קראה את הדברים האלו, משום שסופסוף הם מקבלים הצדקה להתנהלותם המבישה בעזה, בדמות "ביידן אשם".