פ"ש עם החמ"ד

ברגע והמנהיג מרגיש, חושב או עושה בכוון שיש בו משהו של "מעל לעם" ולא נמצא בתנועת נפשו "בתוך העם"! באותו רגע הוא הפסיד את מנהיגותו

מדוע שמו של משה רבנו לא מופיע בפרשת תצווה? כי מנהיג גדול "מייתר" את עצמו. מנהיג גדול דואג לזוז הצידה. ונותן לעם, לאחרים, לתלמידים להביא את עצמם לידי גילוי

האדם, בנוי מעולם פנימי, מהעדות שבארון העדות. לפני המעשים ועוד קודם לדיבור. והמעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך"

אין מקום לקפוץ ולסייע לאנושות כולה לפני שדאגת לילדיך בבית, לאח ולשכן הקרוב, כן, הדאגה היא לכולם,- "לתקן עולם במלכות שדי", אבל המעגל מתחיל מהאני, משפחה, משפחת החמ"ד… עם ישראל וכן הלאה. זה הסדר הנורמאלי וזה פירוט המצווה של חז"ל

בין עם ישראל לבין הקב"ה נכרתה ברית עולמים, ובברית שני הצדדים מחויבים זה לזה: אנחנו מחויבים כי 'כפו עלינו', והקב"ה 'מחויב' לנו כי לעולם אנו בניו אהוביו

גם כשיש רגעים מלאי אמונה ושירה פנימית הנובעת מהלב, צריך לעמול קשה, שההתרגשות לא תפוג בחיי היומיום. צריך להתחנך ולקחת את הרגעים הגדולים למציאות החיים

הרב אלישע היה איש ענו מאד. אפשר לעבור ממקום למקום בכל עיירות בית ישראל ולתת שיעורים (גם זה דורש עבודה גדולה!) אבל ללמד דרך ארץ? זה ניתן רק כאשר האדם "המשפיע" מגיע בענווה מוחלטת למורים ואולי לתלמידים

הפסוק "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" מופיע אחרי פרק ב כדי ללמדנו שהגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו – בהתגלותו של משה רבנו, במעשיו ובחוש הצדק והמוסר שלו. רק אז, עם האנחה והזעקה של עם ישראל, הקב"ה שומע ומתחילה גאולתנו

אפרים ומנשה גדלים במצרים, במקום זר ומנוכר, שאין בו בית חינוך כמשפחה ואין דמויות לחיקוי. ועם זאת, יוסף מוכיח שזה אפשרי – בכל מקום אפשר לחנך לתורה ולמצוות

יעקב , שלא מחויב במצוות כיבוד בן. מתייחד עם הקב"ה ואומר קריאת שמע. ואולי, לא "מבזבז" את הרגע אפילו לא לבנו, אלא מביע תודה, התרגשות ואמונה גדולה, להקב"ה ברגע נשגב זה

לפי הרב סולובייצ'יק, אילו היינו צריכים לבחור בדגל לחמ"ד, לציונות הדתית, היינו בוחרים את כתונת הפסים של יוסף, כסמל וכנס להתנוסס. יוסף משמש דוגמה ומופת למי שהוא שר הכלכלה של מצרים, איש העולם הגדול, העושר והמלוכה, ובו זמנית – יוסף הצדיק

ברגעים קשים כאלה, כשאחיו מקנאים בו ומבקשים להמיתו! הוא שר לה' על הנפלאות והטוב "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים"…"אלוקים חשבה לטובה". "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם…" זה יוסף החולם, הסולח, המוחל, האוהב, הרואה למרחוק והמאמין ששם השם שגור על פיו ובנשמתו בכול מסכת חייו

מנהיג גדול יודע שאין פרטים קטנים ובלתי חשובים. כל שיחה עם תלמיד בבית החינוך, כל ביקור בית, כל חיזוק של מי שזקוק לכך, כל הארת פנים של המנהל וכל חיבוק של הגננת לילדה בכניסתה לגן הילדים – הם הם הדברים הגדולים

תורה ועבודה זו אינה דרך של פשרה, תורה והצטיינות במדעים ובמקצועות הרוח זו אינה תפיסה של "בדיעבד", תורה וחיים- זו תורתו של יעקב אבינו, ועל דרך זו אנו עמלים ומתפללים

כיצד חיים במציאות שדורשת לפעמים לשקר, למשל כ"שמותר לשנות מפני השלום", תוך רצון לחיות באמת, "לעבדך באמת" ללא זיוף , עם קשר עמוק בין המעשים ללבבות, להתחנך לאמת מוחלטת?

אמנם ה' הבטיח לאברהם את ארץ כנען, אך הוא יודע שעליו לפעול כדי לקיים את ההבטחה הזו. לכן, כל חייו הוא איננו מתנהג כאדם שהארץ כבר שייכת לו, אלא כגר ותושב, והוא יודע שעליו לעשות מעשים כדי לקנות את הארץ

אם אנו היינו בבית הכנסת הזה, עם החזן הזה, האם היינו מתנהגים אחרת? רוטנים ומדברים סרה עליו או דנים לכף זכות? שאלות אלו ושאלות אחרות עומדות מולנו מדי פעם, ולעיתים לאחר מעשה אנו רואים דברים שונים מאלו שחשבנו

תורה גדולה למדנו מהציווי לאברהם ללכת. מהותו של אברהם היא ללכת. לא יושבים, לא נחים, ואין מקום ל"פסקי זמן…" היהודי הוא הולך, מחפש שואף ומטפס כול חייו

נשתדל לא להשוות. לא בין ילדים, לא בין תלמידים ולא בין אנשים – "כולם אהובים, כולם ברורים", וכל אחד הוא יחיד ומיוחד. נתפלל להיות בין הדורשים לשבח, לבקש לקבל את השפע מ'היכל הזכויות' ולחזק את דבריו של הרב "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ולהתפלל "שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"

מלימוד קצר על דמותו המיוחדת של חנוך למדנו שהקב"ה איננו חפץ שנהיה צדיקים מבודדים גם כשהמגמה היא "להתהלך עם אלוקים". "התבודדות והתנזרות איננה דרך יהודית" כתב הרש"ר הירש. "עם ההמון ולמען ההמון"